איזה מזל שעשינו כאהבה חיה

חמש בבוקר קמים משינה שלא הייתה

הסנדוויצ'ים באוטו,

מים זה חשוב,

טוב איפה הילדים.

מהמיטות כמו סופגניות לאוטו, אילת מחכה לנו.

היינו מגיעים הניתוק מהעולם החיצון היה בשנייה וחצי,

בין באר שבע לאשקלון,

עם הזריחה

והשיבולים מסביב

נפקחת עין של אחד הילדים,

החיוך שלו מהמראה

כמו המתנה הכי גדולה שתקבל

על כל המאמץ הזה שנקרא חופשה.

אנחנו בדרך ליוטבתה,

הוא כבר מכיר.

אבל תכלס תכלס תכלס,

אנחנו התרגשנו יותר,

כאילו אין את השוקו הזה בתחנת דלק שעצרנו לתדלק שניה.

גם הגברת התעוררה,

את ההתלהבות שלה היא תראה בדרכה שלה,

פרצוף אבוקדו מעוך,

כמו שרק היא יודעת.

יובל המבולבל והשטויות שלו חיסל לנו חצי דור חיסל. חחח…

המדבר לצידנו,

השוקו בידינו,

כושי מאחורינו

והצמידים בקבלה על ידנו.

2 כסופים, ורוד וירוק, קופצים לבריכה שניה.

אין על הכניסה הראשונה,

כאילו השארנו את הכל איי שם

במקום אחר

ונכנסנו לחיבוק הכי גדול בעולם.

יוצאים לבירה,

לשיחה המעופפת הזאת עם הסוטול של החופש,

הילדים עייפים,

יוצאים בלילה,

לא הולכים לישון,

לילה לבן של ריגושים אנחנו בדרך אליך.

בבוקר קורעים את הקניון בחדש

בים אנחנו על השיזוף הלוהט.

וכשהם מתחילים לריב,

אין אותנו,

יש משהו אחר באוויר,

כן, זה שונה.

לא כל כך מצליח להיזכר,

אבל זה היה אחר.

השלט שדה התעופה אל-על תמיד ריגש אותנו,

כולה מילים, מה הקטע,

אבל אם כבר עולם אחר,

אז רק אנחנו ועוד בדרך לאמסטרדם,

לציור הכי יפה שקיים בעולם.

בטיולים בין הסמטאות,

הופעות רחוב

שהכינו, כאילו, לכבודנו.

והטיסה לג'מייקה

אתה בכלל יכול לקלוט איפה אתה נמצא,

אתה רוקד את הרחובות בין המציאות לדימיון הבלתי אפשרי.

וניו יורק,

לרדת מהמונית באמצע האוקספורד

שנינו עם השקיות כמו לידי די ומאן אין בלאק.

והארוחות בשישי עם כל החבר׳ה של ההוא וההיא וההוא.

והריכולים של אחרי, יואו זה היה הקטעים שלנו.

והאהבה, אהבה, אהבה שהייתה רק שלנו.

היו לנו תמונות.

איזה תמונות.

כמו שחקני קולנוע שמתועדים בכל העולם.

הספקנו, כן.

עד שהבן זונה בא.

אתה יודע לפעמים,

אני נוסע, אני והילדים,

ככה סתם, נזכרים, בכל התמונות של החיים,

אנחנו צוחקים כאילו אנחנו שם,

תמונות, זיכרונות, של החיים,

שכל כך קצרים ומשתנים.

ואני אומר לעצמי

כמה חשוב לחיות את היום,

כאילו זה היום ואין מחר,

כאילו זה היום האחרון.

היא רוצה לעבור לתל-אביב.

בסדר.

אני חותם,

תביא את המסמכים.

לפעמים בשביל לחיות אתה צריך להתאמץ קצת יותר.

אז אני, הם, ניסע יותר,

נזכר יותר,

נדבר בדרך יהיה צחוקים.

תביא את המסמכים,

מה אתה בהלם?

מספיק מגע אחד טוב לנשמה

שמעלה לך את התמונות, זיכרונות

ואתה מקבל את התובנות הטובות בעולם.

זה שווה בשביל התמונות הנוספות, שלי, שלה, שלנו.

תזכור. כאילו היום האחרון. יום יום.