איך שגלגל מסתובב לו.

שנות ה-90 היו השנים היפות בחיי.
הייתי שומע ג'ורג מייקל, U2, Guns N' Roses, מדונה, אלטון ג'ון, שינייד אוקונור, אביב גפן, ברי סחרוף, מתי כספי, אריק איינשטיין, גם עופר לוי היה ברשימה.
במסיבות במקלט הייתי כוכב האירוע, הייתי רוקד כמו מאהב לטיני. היו שנים שתקלטתי. רק בשביל להיות בעמדת ה- DJ והבנות. ואיזה מסיבות.
ימי הולדת של חצי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ היו הקוויאר של ילדותי.
היא הייתה בכיתה המקבילה, נגה, מלכת הכיתה.
שמתי לב אליה בהפסקות, לא דיברנו.
עדיין, יש מתח בין הכיתות המקבילות,
זה כאילו אנשים זרים לכיתה שלך.
הם במשבצת שלהם. קיר מפריד בנינו.
שהייתי מדבר עם שחר מהכיתה שלי על השטויות שלנו, על המחשבות שלי, על הצחוקים שלנו, על המורה לערבית והמחנכת הייתי איתה לרגע קסום אחר מאהבה. זאת היתה אהבה אחרת, ראיתי אותה כמו חבר והיא לא אותי.
תעשה גולים בשבילי. הייתי מבטיח לה.
היינו נפרדים מהפסקת 10 עד 10:30 הייתי חוזר אליה עם מיץ קפוא וים זיעה, היא הייתה מתרגשת. הייתי מצייר לה במחברת והיא לי. כותבים משפטים שהצחיקו רק אותנו.
כשהמורה הייתה צועקת משהו לכיוונינו משולחן הקאבינט. הקשבנו לשניה, לא נעלבנו. המשכנו.
למבחן הייתי לומד איתה. אבא שלה היה מבהיל אותי. היינו יושבים על המיטה שהייתה על במה שהטריפה אותי.
החדר היה עם שטיח מקיר לקיר, קורדרוי בצבע כחול שעטף גם את הבמה. היא הייתה כותבת בעטי פיילוט בכל הצבעים. ההדגשות שלה הקסימו אותי.
ביום ההולדת שלי היא קנתה לי שעון סווטש.
שעון עם רצועה כסופה ובתוכו רקע כחול ומחוגים זוהרים.
לא ידעתי איך לקבל את זה.
אמרתי תודה. צחקתי.
חזרתי הביתה עם תחושה של שודד ומה אני אומר לאמא, אצלה הייתי החשוד המרכזי בכל צעד שעשיתי.
קיבלתי שעון במתנה ליום הולדת.
ממי?
משחר. שחר מהכיתה שלי.
ההורים שלה יודעים?
לא שאלתי.
עם ירידת האנרגיה מסלון החקירות בדרכי לחדר, חשבתי ועדיין לא הבנתי כמה היא אוהבת אותי.
ביום ההולדת שלה, אמא שלי קנתה לה צמיד זהב, קטן כזה, לא כזה יפה. לקחתי אותו והבאתי לה. היא שמחה. בדיעבד כשהיא יצאה עם רני עדיין ראיתי אותה עונדת אותו. היא אהבה.
תמיד הבטחתי לה. אני אבוא לאסוף אותך מהתיכון עם ה- TS W suzuki. את תראי.
תזכור!
אני אומר לך!
אהבתי את הטלטלים שלה, היא הייתה חברה מהממת.
היתה לה חברה צמודה בבניין, הן התאימו כמו סט מצעים. שחר ואוראל.
ביום ההולדת שלהן, הן עשו מסיבת בת מצווה על ספינת הסבבה ביפו. מכיר?!
כמו שאתה רואה אותי, אני וכיתה שלמה מקיאים את החיים במסיבת האטרקציה ששייכת רק להן.
את פני ההלם של יוצרת המציאות החדשה ממסיבות המקלט שאהבנו. אמא שלה. יכולנו לראות מנמל יפו ועד ראס אל עמוד. זה!!! היה!!!! אני אומר לך.
טוב. נחזור לחפירה הארכיאולוגית שלי. תגיד לא נמאס לך לשמוע את כל הסיפורים של האנשים. כל אחד והשגעון שלו.
אני חוזר לנקודה.
בסוף לא באתי לקחת אותה, לא על הts ולא על הסובארו גאסטי שהייתה לי.
בל״ג בעומר אספנו קרשים כל החבר׳ה, איזה אירוע זה היה. מי שבא הוא בליגה של הגדולים, כל יחידות העלית של הכיתות היו מיישרים לכיוון עגלת הסופר שהם דפקו מהקו-אופ רגע לפני וטסים למשימה. שם הכרתי אותה.
נגה. כמה יפה. מכנס קצר, חולצה גדולה כזאת עם סמל בית הספר. שיער פזור לא מסורק. היה לה מבט של עליונות שהעיפה אותי. מלכה.
כמו שאתה רואה אותי מדבר, צוחק, מספר לך סיפורים. מולה שתקתי. התביישתי. לא ידעתי מה לעשות. יום אחד ליוויתי אותה הביתה, דרך הגינה, שלוש מדרגות, אתה נכנס בין המכוניות ומגיע לכניסה של הבניין שלה.
זהו. הגענו. היא פותחת את דלת הכניסה. הריח של הדואר עם הלובי היה קוסמי.
מה?
אני לא עונה.
אני יודע שאני צריך לעשות משהו. שהיא עפה עליי. שהיא אוהבת אותי. גואטה אמר לי.
אני מתקרב לרגע.
לילה טוב קשוחי.
לילה טוב.
היא עולה לדירה. אני עולה את שלושת המדרגות. תחושת הפספוס והאהבה שלי אליה הרגה אותי.
אנחנו נפגש יום אחרי. נטייל בחולות. נשב על החול החם. נפחד שלא נבלע לתוך הדיונה. ונתנשק. כמה זה נעים. כמה אהבתי אותה.
אתה יודע מה הבעיה עם זה שאתה יוצא עם מלכת הכיתה.
עם הכי יפה.
הזאבים מסביב כל הזמן.
הם שם, הם שם.
היו כמה שהצלחתי להעיף.
מולו. זה לא היה פשוט. הזאב הראשי, על האופנוע tsw הכחול. עם הגופיה והחזה הנפוח. הוא היה גדול ממני. זה נחשב. לצאת עם הגדול זה הכל.
אני רוצה לדבר.
הקשבתי.
אני רוצה להיפרד, טוב?
בסדר.
מאז לא ראיתי אותה, חוץ מאותה פעם אחת בחנות הכלות שלי.
אני תפרתי לה את השמלה.
תגיד יש יותר שורף מזה.
היא הייתה כזאת יפה.
כשראיתי אותה. שוב השתתקתי.
חיבקתי אותה.
אתה בסדר?
אפילו לא עניתי.
היא צעדה אחורה, עשתה שלום עם היד. וזהו.
התחתנתי, הבאתי ילדים, לילדה שלי קראתי על שמה, לפחות את זה הייתי חייב לי. ואני יושב בים, היא גם.
אייל?
נגה?
וואי. שנים שלא ראיתי אותך.
אתה פה? אתה? יואווו אני לא מאמינה.
מה קורה איתך היום?
חיים, את יודעת, ילדים, עניינים.
באמת, אני התגרשתי.
משתתף בצערך.
לא. לא. לא צערי לגמרי.
ומה, איפה אתה עכשיו?
פה לידך, לא טוב?
מה לא טוב? הכי טוב שיש…
בוא אליי, יש לי שבת פנויה, אני בלי הילדים.
מה?
אני נכנס אליה הביתה, ריח של בית. עם הגוון הנכון, עם הבגדים על הספה. בית שחיים בוא.
זה הסינר שלך. קדימה לעבודה.
אנחנו חותכים, מה שלא חותכים, אנחנו מבשלים משהו שמתובל במלא צחוקים, הומור מטורף זיכרונות עבר ומה שביניהם. יושבים בתוך הספה השואבת שלה עם הכריות הנעימות ומתנשקים.
אני אחזור מאוחר, הצעקות של שחר ימאסו עליי. נלך לישון, חצי ברוגז, חצי באסה. הלילות אצל נגה יהיו מטורפים יותר ויותר. המוזיקה הזאת של האהבה בלב תדליק את כל הכינורות אצלי במוח על האוקטבה הכי גבוהה שיש.
אני הבנתי כבר.
התאהבתי באהבה הראשונה שלי,
אותה אהבה שחיכיתי לה שנים, האהבה שלי חזרה.
מול האהבה שלי עומדת המשפחה השלמה שלי.
אני מולם ומול הלב הכואב,
הלב שרוצה אהבה, רק אהבה.
כמה יפה אפשר להסביר את זה?
מה אפשר לתת בתמורה?
איך אני עושה את זה?
אולי תעשה את זה בשבילי?
אולי תעמוד אתה מולה. מולם. בשבילי ובשבילה.