ילד בא לעולם.

אני בשדה תעופה חזרה לארץ, מציץ לנייד ואני קולט איזה 100 שיחות שלא נענו.
וואלק מה רוצה ממני זאתי.
מתקשר אליה.
אני זאתי. מהבר ההוא.
היינו באיזה ערב, היי שם, בהיי שם.
עזוב רגע. בוא נתחיל מהתחלה.
לפני שנתיים גרתי באילת, אתה יודע, אתה מכיר, טס לי על החיים. בחורות. ידידות. חלומות. רק לחיות על הקצה. לא זוכר אם ישנתי באותה תקופה. רק שורף את היום ועוד קצת.
עבודה? ברים!
וואלק שם, אתה רוצה להנות עם בנות, תעבוד בבר.
אתה לא צריך כסף. לא רכב נוצץ ולא מלבי חלבי עם האדום הזה אבל בלי קוקוס למה אני שונא.
אז עבדתי.
ערב ערב. לילה לילה.
מתקשר הבוס, אח שלי רוצה לעבוד גם היום?
וואלק בא.
ומה הולך שם בערב. טרפת פלוס קרנפת.
מי פלירטוטים עד הגשמת פנטזיות שעוד לא נולדו בעולם. תקשיב! עזוב רגע.
כמו שאני מספר לך,
יום אחד,
אני יושב בבר מגיעה אליי המלצרית.
וואלק אני מסתכל עליה.
היא עליי.
אתה בא לחוף.
וואלק בה.
מיזמוזים. עניינים. לא משנה.
תודה רבה. לילה טוב. לא ראיתי אותה יותר.
חיים, אתה יודע.
אחרי תקופה קצת נמאס לי מהבלגנים.
טסתי לחברה בצרפת.
לא בקטע, משהו. ככה לנוח.
הגעתי לשם. הייתי מתעורר בבוקר, רק הולך.
מוציא מרץ כמו מטורף.
אתה יודע מאילת לצרפת זה כמו 0 למינוס 100 ב- 3 שניות.
חודשיים וחצי ויאלה חזרתי.
אני בשדה תעופה חזרה לארץ, מציץ לנייד ואני קולט איזה 100 שיחות שלא נענו.
וואלק מה רוצה ממני זאתי.
מתקשר אליה.
אני זאתי. מהבר ההוא.
היינו באיזה ערב, היי שם, בהיי שם.
מה שסיפרתי לך.
נו…? אני שואל אותה.
אני חייבת להיפגש איתך.
וואלק אני לא קולט כלום.
טוב בסדר, תני שניה להגיע לארץ.
לראות מי נגד מי.
מה פגישה עכשיו.
ההיא לוחצת. טוב בסדר. פגישה, פגישה.
מגיע. אני עוד עם המזוודות.
מה קורה? סבבה!
נו… ? אמרת פגישה.
כן. תשמע, לא כל כך נעים לי, אבל מהיי שם שהיינו נכנסתי להריון ואני מביאה את הילד.
הלם.
מה ילד?
מה ששמעת. היה מה שהיה. אני מביאה את הילד.
מאיפה את יודעת שזה אני?
קראתי את הספר ״על בנים ועל בנות״ והבנתי.
מה מאיפה.
רק איתך הייתי.
מה זה מאיפה?
עכשיו אני אומר לך, אני בהלם.
לא מספיק הדכאון של צרפת שהיה לי, זאת באה לי.
וואלק לא עובר יום ועוד יומיים ועוד קצת ואתה יודע איך הזמן טס והנה הגיע הברית.
לא הולך. עוברת עוד תקופה. מתעלם כאילו היא לא קיימת והילד לא שלי.
אבל הטלפון שלה לא מפסיק להתקשר – היא רוצה מזונות.
אבא שלה שגם הוא נכנס לתמונה – רוצה שנתחתן. המוח שלי נמחק.
הפעם הראשונה שאני משתף את ההורים שלי בבלגן שנכנסתי זאת הפעם, הייתי מרוסק על הרצפה.
הם הרימו אותי. הם תמיד שם.
בשיחה איתם, פתאום, מכל החושך שהייתי, קלטתי, שזה 50% שלי, 50% לא שלי.
ואם זה שלי – סבבה.
ואם לא שלי – עוד יותר סבבה.
רק ה- 50% תקווה הכניסה אותי לאורות.
ושמואר אתה פתאום קולט דברים.
אז קראתי שיש איזו ערכת בדיקה, שאתה יכול לבדוק עם רוק וזקיק שיערה אם הילד שלך או לא שלך.
אמרתי נמתין לשעת כושר ונבדוק.
למדתי מה עושים. איך עושים.
אתה צריך לגזור קצת שיער, בקטנה, של הילד.
אתה מכניס למכשיר הזה ומערבב עם המים האלה שיש בערכה.
עוברת תקופה.
שבת אחת, אני מחליט לצאת עם הילד ואיתה לסיבוב.
יוצאים סיבוב בסבבה. קולט מצב. נותן גזירה קטנה. וקריק יש לי את ראיית הזהב ביד.
שלום. שלום. ביי. ביי.
נכנס הביתה כמו שרלוק הולמס.
מוציא את השיער מהכיס. שם בערכה מכניס את המים. עוצם עניים חזק חזק חזק. פותח!
שמע ישראל – זה לא שלי.
אני מת אחי.
קופץ כמו בסרט לשחרר את שולי, ווילי, מה זה משנה.
פה שם. פה שם.
מתקשר אליה.
אומר לה תקשיבי.
אני רוצה שנלך לעו״ד להסדיר את כל הבלגן הזה.
בא למשרד שלך, ביחד איתה, מדבר עם השותף שלך, אתה לא הייתה, ושם אני פותח. 1. 2. 3.
זה הסיפור.
יש לי ראיה ביד.
סלאמתק.
השותף שלך עם השטויות שלו. תעשו בדיקת אבהות, מה בדיקת אבהות. היא מסכימה. אני לא מבין למה. אבל בסדר. אבהות. אבהות.
עושים את הבדיקה.
זה לא אניייייייי.
יא חייים של בנק.
לא אניייי אומר לך.
מפסוט, כאילו אני נולדתי מחדש.
ילד חמוד, הכל טוב.
אבל אני רוצה לתבוע אותה על עוגמת נפש.
השותף שלך אין לו סבלנות בשבילי.
הוא אומר שאני דרדרתי את כל המשרד פה לתרבות רעה. הפנה אותי אליך.
מה אתה אומר?
לתבוע, או לא לתבוע?
זאת השאלה!