יצירת מופת שרק אתה ראית.

הצגה זו יצירת מופת של אמן שרק אתה ראית.
יש לך זכות ראשונים לראות אדם זז רק בשבילך ורק אתה ראית.
אותה תזוזה של הנים הקטן בעינו של השחקן לא תחזור לעולם, לא בהצגה הבאה ולא עם הקהל של אתמול.
את העיניים האדומות של השחקן שבילה כל הלילה ואת הברק, רק אתה ראית.
והשחקנית ששוכבת על הבמה מולך ואיך היא רוקדת! עם הרגליים שלה והנעליים שרוקעות והתלבושות המטורפות.
מה שקורה שם זה הג'ונגל הכי אנושי בעולם.
המטבח שם אמיתי, יותר אמיתי משלי בבית.
והאנרגיה על הבמה והסלון שם והישיבה של השחקנית המבוגרת וההתנהגות של העדה ההיא והשפה הגבוהה והמוזיקה הקלאסית וההתרגשות שמסביב ונגיעת העשן שזז לו על הבמה כאילו בא לטרוף את השחקנים מהרגליים.
והם זזים שם, הם רוקדים, הם שמחים, הם בעננים, צורחים את שאגת היוצר שרצה להכניס את הקהל לפריז של שנות ה- 30.
בקהל אתה שומע את הקולות,
את הקול הצעיר, המבוגר, המזדקן, הלא קשור, הילדותי.
וכל אחד הגיע מרצונו. לכאורה.
יש את הבעל שרץ אחרי אשתו עם הקפה.
את הילדה שבאה עם ההורים.
את הלא קשור שאוחז בכרטיסים ומה שמעניין אותו זה איפה הוא יושב.
יש את המבוגר שעבר, אתה רואה כמה.
יש את השאפה שעפה, את זאת עם האולסטאר, ההיא עם הד״ר מרטינס, את זאת עם הכפכפים וההיא שבאה יחפה. זו הצגה.
ואני יוצא איתה,
בדרך היא שמה את המוזיקה שלה.
אנחנו מדברים על הכל, זה נעים.
היא אוהבת את הכתיבה שלי,
היא חושבת שאני מרגש.
בנסיעה אני מסתכל עליה, היא קורנת.
קרני השקיעה של הערב נוקשות בחלון ומלטפות את פניה.
סופרן. מנעד הקול הנשי הגבוה ביותר במקלדת הפסנתר. זו היא.
בטיול ברחובות בימת התיאטרון, היא הולכת באצילות, עם נעליי העקב האדומות שלה, בקלאסה לא מקומית.
אנחנו נאכל במסעדה עם המפה האדומה, הסגנון שלה, כאילו תבחר את המסעדה ששם ספגה את ילדותה.
אני יכול לדמיין את הילדות שלה פה, דרך המבטים בפינות מסוימות במסעדה, עם החיוך הקטן שלה על הלחי.
היא תזמין את הכוסית שלה, עם הלימון בצד, בכוס האירופאית.
צ׳יקובסקי יתנגן ברקע, יש לה מבט, אני לא יכול להסביר לך, באמת.
בכניסה לתיאטרון היא תיכנס ותקוד קידה עם הראש לסובבים ולמשרתים שלה שיסתכלו עליה וירקדו את זממם בפליאה שתשתקף בעיניה. היא תחייך. כמיהה מטורפת תאחז בהם לשרת אותה.
בדרך לבמה דפיקות נעליי העקב שלה יהוו יצירת מופת קלאסית של המאה ה-18 כמו אופרה חד פעמית.
האור באולם יכבה,
התאורה הראשונה תהא על השחקן הראשי,
הוא ינגן בכינור ואני אביט בה.
דרך המשקפיים שלה אני אראה את ניצוץ הפליאה שלה. את ההתרגשות מיצירת המופת שנבראת ממש עכשיו על הבמה.
אני אחזיק לה את היד ואביט ביצירה,
ההתרגשות מנגינת הכינור בנשמה שלי תהא עוצמתית יותר, עוצמתית כמו הקוניאק הכי איכותי שיש.
אנחנו נתרגש ביחד, נטוס כמו חללית לחלל.
החלום שמצאתי את אותה אחת שמתרגשת כמוני מהצגה. כמה מרגש. ברשותך.
ואני לוחש לה. התרגשות זו המתנה הגדולה ביותר שאת יכולה להעניק לשחקן. בשביל זה הוא חי ושניה אחרי לא אכפת לו למות.
זה מופע. היא תענה לי.
אצלנו היו מתכוננים חודשים למופע.
הולכים לתופרת לתפור שמלה.
כמו חתונה אצלכם.
למופע מגיעים כמו לנשף,
יש שיח לפני ואחרי על המופע.
זו יצירה אנושית.
זה מופע, מיסטר בראון.
ואני משתגע, איפה תכיר דבר כזה תגיד לי. איזו קלאסה.
אני הולך איתה באירופה הקלאסית של שנות ה-30. אני והמאדאם.
והילדים שלי אתה מכיר אותם.
מלבד הכסף שלי לא מעניין אותם כלום.
וכמה רעל הם מנסים להכניס לדלת הכניסה של הבית שלנו ואין כניסה. אטמתי מכל הפינות.
אני לא רוצה לשמוע.
הטלפון שלי פתוח שעה ביום, גם זה רק למטרה רצינית כשאני צריך ליצור קשר עם העולם.
את הנכדים אני רואה גדלים לי בדמיון.
זה בסדר. הם כועסים.
אבא שלהם חי פתאום וזה לא משרת אותם.
מה הם חושבים.
שאני לא יודע.
הם רוצים לשמור עליי. רק הם.
באמת.
הם מפחדים שהיא תיקח להם.
הם צודקים.
מגיעה לה.
לפעמים הצליל האחרון במופע הוא הצליל שתזכור כל חייך וזה מה שאני רוצה.