אבא תודה שהתגרשת.

אתה מכיר את הבת שלי?
זאת עם השטח. הבת שלא הכרתי.
שנים שגרנו באותו בית, אני והיא וההיא.
הייתי יוצא לעבודה, חוזר בלילות, חי בעולם אחר.
בבוקר הייתי רואה אותה, קמה עם האכזבה שלה.
בלילה הייתי שומע אותה עם המוזיקה מהחדר.
במסדרון בסלון היינו נתקלים לשנייה.
דיברנו. כן. אתה יודע.
כשראיתי את המשפחה של ההוא ושל ההיא, עם הילדים והחיים, חשבתי אחרת.
אבא זו הגדרה גדולה לילד.
בין החופש שלי, להתקדמות ההיסטרית, לא ראיתי.
הרבה שנים שלא ידעתי מה זה.
לא שלא רציתי, יותר שלא ידעתי.
והשנים להן אין מעצורים,
הן עוברות והילדה גדלה והיא אישה.
ואתה יושב פתאום מול בוגרת שאומר לך בדיוק מי אתה ואתה רואה.
כשהתחלתי את ההליך עם אמא שלה, פתאום גיליתי אותה לידי, יד ימני, כמו הלוחמת שלי, כמו מי שרוצה אותי לידה, כמו הילדה שהכירה אותי פתאום ולא ידעתי.
אני מדבר איתה מלא,
אנחנו מתכתבים על הכל,
החברה הכי טובה שלי.
איך אתה אבא, עם מי אתה בשבת, מה להכין לך.
את השירים שלי אני כותב עליה, אני מקבל את ברכתה.
לפעמים, אני אומר איך? איך! איך אין לה כעס על כל השנים, שהייתי שם והיא שם. אבל היא, כפרה עליה, היא כזאת היא.
יצאנו לבלות השבוע, כן, אנחנו יוצאים לבלות.
וכמה דיברנו.
על החבר שלה ועלינו ועל התקופה שהיינו משפחה.
אין בה עצב, היא מאושרת, הסיוט שהיה לה זה שנחזור.
והיא זוכרת.
לפעמים אני אומר תראה מה זה הזיכרון. כמה צלקות בנשמה, צלקות שפחדתי לפעמים להרגיש ולחוות.
ועם הזמן, עם הזמן, אתה מגלה שלהיכוות באש זה לא כואב.
להתמודד עם הלא.
עם חוסר הרצון לרצות את כל העולם, זה טוב.
ומה לא עשיתי, כל איום של בוא נתגרש הציפה בי את יכולת היצירתיות להביא את השלום עכשיו.
בואי נצא לחו״ל, בואי נצא לחופשה.
בואי בואי בואי אליי והיא בכלל היתה היי שם בסביבה אחרת.
והיינו יוצאים ואני זוכר אותה, את הילדה, היא עמדה שם בחניה, הסתכלה עלינו נוסעים.
מהמראה הייתי רואה איך היא חוזרת הביתה עם תפילת הדרך שלה עלינו, עם התקווה שאולי נחזור מהחופשה אחרת.
והתאפקנו. התאפקנו חזק שזה לא יתפוצץ, אבל זה הצליח. הצליח אולי ליום הראשון.
התפוצצנו כמו שרק אנחנו ידענו.
רבנו, המתח נכנס לאוטו,
החופשה הפכה לסיוט והשעות שזה יסתיים ושנחזור היו מנת חלקנו עד לשולם הבא.
והמנגינה אותה מנגינה והיא ראתה.
לא היה ביחד,
היה בנפרד,
היה שלי והיה שלה ולא היה שלנו והיה מה שהיה.
היא התגייסה, התחילה קבע, עמדנו שם, אני ואמא שלה במרחק, הסתכלנו עליה והיא, כמו שרק היא יודעת, דאגה להסתכל על כל אחד במידה הנכונה.
ילדי הגירושין אתם קוראים להם, איזה ילדים אלה.
איזו חוזקה, כמה זה מחשל אותם, לאיזה עולם חדש הם נולדים, יש אמא ויש אבא ויש אצלו ויש אצלה ויש את המוזיקה שם ויש את הקונספט החדש שמתאים יותר ומתאים פחות וההשוואות שעושות לפעמים לבכות.
יש עולם חדש אחי. יש עולם חדש.
והשבתות שאתה לבד וזה מיוחד, ואתה מדמיין, אתה מדמיין מה הולך שם. הם צוחקים עכשיו? אולי עליך?
יש מצב שהם נזכרים.
אבל במה?
היה טוב רק קצת.
היה טוב.
אבל האם זה נכון להזכיר שהיה טוב?
אולי זה מוריד, אולי מעלה, אולי זה כבר לא רלוונטי.
ואתה יושב ומריץ אחורה בתמונות של האיפון וזה מלא לאחור ואין יותר מדי ועולה התמונה של הבית הקודם ואתה לא מוצא תמונה אחת של שקט.
במרפסת הזאת שאתה רואה,
עם כל הירוק הזה מאחורה אין שם שקט,
יש טבע מאוכזב ושקיעה שעוד רגע תגיעה ואתה לא מוצא ואין ביחד.
ובנינו אחי.
כשהייתי מגיע לאסוף את הילדה,
הייתי רואה אותה מהחלון של המטבח, אותו דבר, עם הפרצוף הכועס והצעקה שנשלחת לעבר הדלת והילדה שזורקת איזו פצצה בצורת תשובה אליה וכמה זה היה מזכיר כל פעם מחדש, כמה היה רע ואתה פוחד לחזור לשם ואתה נזכר.
היא מתחתנת עכשיו,
היא והבחור המתוק שלה,
כמו זוג יונים הם,
אתה צריך לראות אותם.
והחלום שלי שיהיה להם טוב, לבת שלי מגיעה משהו אחר, עם אפס מכשולים ושיעופו על החיים, לא רוצה הסכמים ודפים, אני רוצה לתת להם הכל, לא כמוני, לא כמונו.
כמה שהיינו עסוקים ברישומים והלכו לנו החיים, שמרנו כל אחד על שלו.
השלנו לא היה קיים, מרוב הפרדה גם הנשמה מתה.
הניתוח הצליח החולה מת מכיר?
עשית אחלה ניתוח אחי, עשית אחלה עבודה.
שמרת עליי,
שמרת כמו גאון,
שמרת עליי, אני ראיתי. באמת.
ואני, אני על האהבה לא שמרתי. ככה אחי.
זה היה כל כך רחוק, רחוק, עד שלא הפסקנו לשתוק.
אני לא רוצה ממך כלום. מה אתה אשם.
אתה עושה את העבודה שלך.
ואפשר.
וזה יכול היה להיות אחרת.
והייתה אהבה כזאת ואין עוד אהבה כזאת, אבל זה מת.
זו ההזמנה לחתונה שלה, תבוא אחי, יהיה שמח.
יהיה שמח תבוא.