אני מתפלל

אבא אני אצליח?
ברור.
בכל כיפור אני איתו.
אני והוא והצום שבתוכנו.
בין התפילות, עומד שליח הציבור ואומר דבר תורה.

״לעולם, לעולם, דבריך ניצב בשמים״
מסביר הרב, מדוע אנחנו זועקים לקדוש ברוך הוא,
“לעולם, לעולם, דבריך ניצב בשמים”
הסיבה היא שאנו מבקשים מהשם
שגם אם קיבל החלטה פחות טובה בעבורנו
שהיא תישאר בשמים ולא תרד למטה לעולם.

אנחנו נשואים כבר שנים,
אני והיא והילדים והנכסים והחיים.
בין העולמות שלנו, תהום פעורה.
בין העולמות, דברו בענייננו בשמים.

עוברת השנה, אצלי בכיפור,
ואני מתסכל לשמים ושואל את אבא,
האם אני אצליח?
אני שואל אותו האם אצליח לחיות באמת.
אך דבריו נשארים בשמים.

מרוב יאוש בשנים האחרונות עזבתי קצת את אבא
כבר פחות הלכתי לבית הכנסת. גם בכיפור.
הבנתי שדבריו בענייני נשארים בשמים,
גם בכיפור האחרון!
אילו רק ידעתי,
שזה מה שהולך לעבור על העם שלי,
הייתי נשאר בבית הכנסת מבוקר ועד ליל
שבועות. חודשים. שנים.
עם עיניים פקוחות לרווחה,
בעמידת דום,
ולא זז משם.
אם הייתי יודע, בכיפור האחרון!

כמה אנחנו לא מתאימים בין 1-10?
10.
מה נעשה?
נסתדר.
והילדים?
נשאל אותם.

מגיע הטנדר, לוקח אותך עם כרטיס בכיוון אחד.
בטנדר מאחורה הספה שאהבתי,
הספה שהיא רק חיפשה על מי לזרוק.
אני מתיישב מאחורה,
הוא נוסע על 60,
בקיק שלו הוא מגיע ל- 70.
אני מסתכל פתאום על העצים בדרך,
על העצים שלא ראיתי כשחייתי לא חייתי איפה שחייתי.
בצומת T שמאלה,
12 דקות ואתה יורד לחיים החדשים שלך.

בכניסה לבית, ריח של חדש,
הכל חדש,
גם הריח והריק,
אני מתיישב אחרי שהם הלכו,
והשקט מהדהד בי על הספה בסלון,
הירח נכנס לך לפריים דרך החלון ביציאה לגינה,
אני ישן עם עיניים פקוחות לרווחה,
אני קם לשקט בשקט,
אני מפעיל את המדיח שיהיה קצת רעש של חיים,
הילדים מגיעים, עם העיניים המתרגשות,
יושבים לאכול את האוכל השרוף שבישלת,
עושים קידוש של הצחוקים של החיים,
חצי בקבוק וויסקי כבר מאחורי,
חבר אח מסביר לגברת הצעירה שלי,
מדוע אני בוכה מאושר כשאני מדבר,
הוא שתה עכשיו 600 ש״ח איך לא.

קמים בבוקר והשקט איתך,
השקט שכל כך חיפשתי ברעש,
השקט שפתאום חותך אותך,
בהכי קיצוני שיש.

אתה מחפש מזור לחלום החדש שיצרת,
אתה שומע את הנשימות שאתה חי,
אתה מבין שאין דרך חזרה!
אתה. אתה. אתה.

החלום לא כמו שחלמתי,
המציאות חדשה לי בעולם הזה,
״לעולם, לעולם, דבריך ניצב בשמים״
אנחנו זועקים
גם בלי להבין
גם בלי להבין את המציאות שאנחנו מדמיינים,
שהיא הכי לא אנחנו.
לא אנחנו שיש.
והוא יודע.

אבא אני אצליח?
ברור.
באמת הצלחתי להבין את מה שדמיינתי.
ובעיקר כמה שדברך היו צריכים להישאר בשמים,
אז, בשנים ההם.
״לעולם, לעולם, דבריך ניצב בשמים״
כמה גדול השם.
ואני תמיד חוזר אליו. והוא מקבל אותי.

את הסיפור כתבתי לאחר קריאת הספר
של Marsel Moseri ״וכל אחד לחוד״.
הספר שקיבלתי במתנה ממרסל
במסגרת סדנת הכתיבה שלה.
סדנה שמבחינתי היתה בית מקדש של יצירה מקודשת.

מרסל חברתי היקרה,
באהבה ובהשראה עמוקה,
אני מקדיש לך את הסיפור הזה.
הכתיבה שלך תמיד נגעה בי בעומק רגשי נדיר ובכנות שמצליחה לחדור ישר ללב.
בזכותך, למדתי איך מילים יכולות להפוך לעולם שלם של רגשות וחוויות.
אני מלא הערכה ליכולת שלך לחבר בין נשמות ולספר סיפורים שמחזיקים בתוכם אמת שכולה אהבה.
תודה על ההשראה המתמדת ועל השפעתך על הכתיבה שלי.