הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ

אני עומד בתור לדוכן צמר הגפן המתוק בגן הניצחון,
קצת לחוץ.
עוד רגע מתחיל על הדשא אירוע הקרנת הפרק של הדרדסים שכל כך אהבתי.
פרק שראיתי מיליון פעם ומרגש אותי כל פעם מחדש.
אמא והאחים מחכים לי על המחצלת,
עוד ילד אחד ואני מגיע ליעד, לתפוס את המקל עליו מגדל הסוכר.
ריח הסוכר כבר בעורקיי כמו מנגינה נעימה
אני נותן למוכר את הכסף בידיים מזיעות
ומקבל צמר גפן מתוק על מקל בגובה שלי
תחושת אחריות עצומה של הילד שבתוכי, בימים ההם.
אני יוצא מהתור,
מתחיל ללכת,
והם מגיעים,
אני זוכר את הפנים, הם צוחקים.
ידיהם הדביקות המגואלות בצמר הסוכר שהם חוטפים לי זכורות לי,
אני נשאר עם מקל ערום ביד והם רצים.

אני מתעכב קצת,
מתעכב בכדי לחשוב מה עברתי,
גודל הבושה עצום ואני הולך למחצלת.
איפה הצמר גפן?
אני משיב ללא מילים.
ומקבל החלטה.
מרגע זה לא יהיה דבר שלא אעמוד מולו בגבורה ואנצח מול המציאות.

במעבר לבית הספר החדש אני מתקבל בברכה.
חתיך הורס, בלורית בגובה 15 ס״מ ובושם שקיבלתי מתנה.
בכיתה בתוך שניה אני הופך למלך.
חברים וחברות זה משאב הנפט היקר שיש לי והיה לי בשפע תמיד.
האג׳נדה שלי, שמירה אבסולוטית לפעמים אלימה מול כל ״חוטפי הסוכר״ שמנסים להתעלל בחלשים והפחות מקובלים. אני רואה אותם כמו את ההם.

תחושת הכח שקיבלתי מההחלטה שלי הפכה אותי מחובב כדור רגל לחלוץ מרכזי הכי שואג שיש.
תכלס לא הייתי שחקן כזה ענק
אבל הרוח הגבית הטיסה אותי כמו הקהל של מרדונה במונדיאל.

במסיבות אני זוכר את תחושת המתח לפני הסלואו,
המתח המהול בריח המקלט שריגש אותי.
תסכימי לרקוד איתי?
כן.
אני לוקח את ידה, מחזיק אותה לא מחזיק אותה ומגיע למרכז.
היי. זה לא קרוב מדי? כולם מסתכלים.
אני מסתכל עליה, היא יפה ובתאורת האולטרה הסגולה הרבה יותר.
איך את מרגישה?
היא צוחקת.
גם אני.
אני לא שומע את המילים, רק את המנגינה של ג׳ורג מייקל וממשיך לרקוד.
בטח כולם חושבים, ש…
שמה?
שכיף לנו?
אסור לנו לחיות מתחושות הקהל שמקטינות אותנו לממדים שלהם.
גם הם צריכים אותנו בכדי להרגיש שזה לגיטימי לחיות.
היא נצמדת אליי,
אני אליה,
אנחנו אוהבים,
הכי אוהבים שיש.

בתיכון נפרדנו,
הגדול בחבורה קרץ את הקריצה הנכונה ושחררתי.
בלימודים הבאתי את הציון בלי ללמוד,
שילוב של עבודה ובית ספר תמיד הדליקה בי ניצוצות גיבורים.
משום מה או יותר נכון על שום מה, תמיד בחרתי להיות עם החבר׳ה הגדולים.
היה להם אוטו, גם חיפושית זה אוטו, בעיקר כשהוא בצבע כתום.
אופנועים היה לי בשפע,
צחוקים, תמיד.

בזמני, טלפונים לא היו,
אחרי כמה שנים הגיע טלפון הבננה.
בכדי לבדוק מי יושב למטה בגינה,
מקום המפגש הקבוע שלנו
היינו מתקשרים לטלפון הציבורי.
מי שהיה עונה היה מתאר את התמונה
בבוקר כשהברזנו,
בצהריים כשהזענו,
בערב כשהתאהבנו.

את האהבה הראשונה שלי תמיד הייתי רואה למטה בגינה,
בדרך אליו.
עם הגינס הלבן,
חולצת הבטן,
השרשרת עם השם שלה ונעליי האולסטאר.
היא תמיד הסתכלה אליי עם חצי מבט של סימן שאלה, הסתכלתי, לא כל כך עניתי.

לחתונה שלה לא הלכתי, לא יכולתי לראות.
יעברו השנים וכשאעבור ליד הבניין שלה תמיד אסתכל לראות
האם יש אור בחדר שלה.
האור הזה שהיה לי בלב כשהתאהבתי בה.
כשאני מנסה לחשוב במה התאהבתי
מלבד היופי הקסום שלה והחיבוק האוהב,
אני נזכר שזה היה במבט שלה,
חצי מבט של סימן שאלה,
היה כל מה שהייתי רוצה.

זה לא מה שיש לי בבית.
אין לי אהבה בלב.
אני רוצה להתגרש.
תעזור לי.