הסכמי יחסי ממון בין בני הזוג הינם אחת הדרכים ליצירת ביטחון עבור כל זוג המבקש לשמור על זכויותיו למקרה של פירוד, כך שלא יהיה צורך בהליכים משפטיים נוספים אם יחליטו בני הזוג להיפרד.
הסכמי יחסי ממון באים להסדיר את היחסים הממוניים הנוצרים בין בני זוג, כתוצאה מחייהם המשותפים, הסכמים אלא מאושרים בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני באופן ובצורה הקבועים בחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973 .
אומנם, הסכמי יחסי הממון מעניקים ביטחון ושקט נפשי, אך דינמיות החיים בכלל והחיים המשותפים בפרט מראה, כי לא תמיד הסכם יחסי הממון סוגר את כל נושא הזכויות של בני הזוג במקרה של פירוד, לדוגמא : מוניטין עסק שנבנה במהלך הנישואים, נכסי קריירה, השקעות למיניהם, צוואות, ירושות, מתנות שניתנו לבני הזוג, נכסים שנרשמו על בן זוג אחד בלבד וכו' .
לפיכך, ע"פ סעיף 8 לחוק יחסי ממון, ניתנת לבית המשפט לענייני משפחה ולבית הדין הרבני, שיקול דעת, באשר לחלוקת רכוש, באופן לא שוויוני, עפ"י קריטריונים שונים, המוסדרים באותו סעיף.
אחד הדברים אשר יבחן בית המשפט או בית הדין הוא האם הסוגיה העומדת בבסיס הקונפליקט נוצר בשל הטעיה מפעולה של אחד הצדדים או האם התקיימה השפעה בלתי הוגנת של אחד הצדדים והאם סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, מאפשר בנסיבות המקרה חלוקה לא שוויונית.
במקרה הרלוונטי יבחן בית המשפט את דוקטרינת עירוב ומיזוג נכסים בין בני זוג ו/או את דוקטרינת דיני המתנה ו/או את דיני הקניין על הוראות חוק המקרקעין התשכ"ט 1969 ו/או את דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו"ב, מקום שבו אין הסכם ממון או הסכם הממון קובע אחרת .