התערבות הורים בחיים.

אהבתי אותה כמו משוגע. מולם לא יכולתי.
ושלא תבין אותי לא נכון, אני בן אדם חזק, הכי חזק שאתה מכיר.
קצין בצבא, יחידה קרבית, חזק. גם מה שאני עושה עכשיו במלחמה, כמו שאתה מבין, זו לא פעילות במתנ״ס עם הסבתות מהאגודה למען החייל. משרת, משרת.
בין החיים שלי לפני האהבה הזאת, לבין החיים שלי אחרי, מצאתי אצלה נחמה. אישה מדהימה. יפה. יפה. יפה. קיבוצניקית, מושבניקית לשעבר, אישה שאוהבת את העם שלנו, את ארץ ישראל, אישה עם ערכים, אישה של החיים.
כמוני כמוה, היה לנו נושאי שיחה מטורפים עד השעות הקטנות של הלילה, היה לנו תחביבים משותפים, כל מה שקשור לקולינריה, לחופש, לביחד, בלצחוק, בלצלם, בלהתרגש, בלבכות, היו הנחת שלנו מהעולם.
הכרנו באילת, עיר המגורים שלי, היא הייתה שם סטודנטית, אני בצבא, קרענו את החיים. אני זוכר שביום הראשון שראיתי אותה, זה היה במקום כזה של אוכל ביתי, היינו בתור אני מאחוריה. מרוב התרגשות, איבדתי את המילים, אבל הדבר הראשון שיצא לי, זה ״אפשר לבקש אותך מההורים..״ סתם משפט ששמעתי בסרט ״זוהר״.
היא הסתובבה אליי, עם המבט המתנשא שכל כך אהבתי, מחייכת ברגע ואומרת לי ״חוצפן״ זה היה הקליק הראשון. השילוב של הרגישות שלי עם הקשיחות שלה היו הלחם והחמאה שלנו.
שנים היינו ביחד, אני והיא והחתונה שלנו והבת שנולדה לנו והבן והבת. תמיד צחקנו ונזכרנו בימים של הטרפת בזמן שאנחנו מחליפים חיתולים. היינו עושים הכל ביחד, יוצאים לסיבוב הרדמה עם הילדים, מתפוצצים מצחוק, מתעוררים ביחד, היא על הציצי, אני על הנס.
כן. וזהו. אתה צוחק.
אז למה אני פה, אתה צודק.
פרט אחד שכחתי להזכיר בתוך כל האהבה המטורפת הזאת, פרט קטן שהפך לקטלן, פרט קטן שעשיתי הכל על מנת שלא לראות.
המשפחה שלה.
מושבניקים אמיתיים. עם דעות פוליטיות ברורות. יש להם ניצוץ של אהבה לאנשים אבל מלאה בבחינה וחשיבה שבאים לקחת להם. אתה מרגיש חשוד מהרגע הראשון, בלי לבקש כלום.
באופי שלי, אני לא אוהב לבקש, אני אוהב לתת. לתת כמו השיר של בועז, רק לתת.
אשתי שהייתה פרח לב הזהב שלי, הזהירה אותי לא פעם מחיבוק הדב הקטלני שלהם. החיבוק הלא בריא שלהם. בעלים אחרים אצלם לא שרדו, הם קטלניים. מי שעומד בסטנדרטים שלהם, באמת מידה שלהם, מי שמרצה אותם ובעיקר מצדיע לדעות הפוליטיות שלהם, שורד ומי שלא נחשב מורד. ויש לזה השלכות.
עשיתי הכל, באמת. לשרת אותם. עם כל הפאסון שלי, הקריירה שלי, האג'נדה שאני לא רוצה כלום ולא צריך כלום, הרגשתי שאם אני לא אשרת אותם, אני מאבד אותה.
לפני שנה בערך, היא שאלה אותי מה דעתך לבנות בית במושב. התשובה לא, עמדה לי על הלשון, כל כך טוב לנו איפה שאנחנו והחשיבה שהם יהיו לי בתוך החיים לא נתנה לי שקט.
אז עניתי כן.
אני יודע אחי. אני יודע. מה קשור כן. אתה לא תבין אותי, אבל אמרתי כן. בשביל לקבל את החיוך שלה בשביל שהיא תהא מאושרת, אפילו לכמה דקות, הייתי מוכן לתת הכל. והכל זה הכל.
תוך שהיא מחייכת, היא מתקשרת, הם מאושרים ותחושת הניצחון שלהם בשיאה. היא אומרת לי, אבא שלי שואל אם נוכל לבוא השבוע לעו״ד שלו הוא רוצה להציע לנו משהו.
רק לעצמי, אני אומר. ״מה עשיתי״ צמד המילים שילוו אותי חודשים, אולי כל החיים, כי שאני שומע עו״ד, אני מבין שקרה משהו, משהו רע, זה כמו שיגידו לי בוא נלך לטיפול נמרץ להתאשפז בקרדיולוגית לניתוח לב פתוח ואני מרגיש טוב. מה קשור עו״ד עכשיו?
אבל אתה כבר מכיר אותי כמה דקות, מה לדעתך עניתי?
יפה! כן!
כל יום עד הפגישה עם ההוא, אני בחוסר שקט מטורף, בחשיבה שלי כלוחם, אני כבר עושה חישובים מאיפה הוא הולך לתקוף אותי וכמה שאני צריך להיות ערני בכניסה שלי למשרד שלו כמו בלחימה בשטח בנוי, איך אני משלב פתרונות למגבלות ולקשיים בלוחמה מורכבת כזאת.
אני מגיע הביתה, פותח גוגל בחיפוש: ״אבא של אשתך מזמין אותך לעו״ד שלו למה הוא מתכוון״ עולים לי סרטים של הפוסט טראומה שעוד לא התחילה לי.
אנחנו נוסעים באותו שישי, הילדים בוכים, הם מרגישים אותי כמו דבורים, אתה רגוע הן רגועות, אתה לחוץ הן עוקצות, יש שקט ברכב. היא מתעניינת, אני שולח חיבוק. אנחנו נוסעים לאט, לאט, לאט, למרות שאני חולה כביש. אני לא רוצה להגיע. אני לא רוצה להגיע.
בנסיעה שלנו לעו״ד, אנחנו יושבים ברכב מאחורה, כמו ילדים. אבא שלה אוכל את התפוח שלו וזורק מהחלון. הכל חוזר לאדמה הוא אומר ואני מדמיין את הלוויה שלי. בכלל לא כאב למות, אבל הדרך עד המוות. אתה מת.
עולים לעו״ד שלו, חיוכים ובדיחות זקנים שלהם, אני מחייך. בכניסה אני מתחיל לסרוק את השטח, אני רואה בחדר ישיבות מישהי, יש מצלמה בכניסה, עמדת קבלה, החדר שלו קצת חשוך, משמאל יש קיר וספריה, יש שם דלת בלי ידית היא סגורה, מאחוריו יש חלון עם נוף, מלא מסמכים, מלא קלסרים והוא מתחיל לדבר.
טוב, אז מגיע לכם מזל טוב, אתם הולכים לבנות בית במושב ואני שמח לבשר לכם שהאב רוצה להעניק לכם שטח אדמה לבניה.
כמובן שאנחנו נחתים אותך על מסמכים, נלך איתך לבית משפט בכדי לאשר הסכם, שלא תגנוב לנו את השטח, סתם בצחוק. אבל זה מה שרצינו להגיד לך.
קפאתי אחי. אני מסתכל לעו״ד בלבן של העיניים, אני לא צוחק ואולי בפעם הראשונה שלי מולם, אני אומר לא!
אני לא רוצה. תודה. אנחנו חסכנו קצת כסף, יש לי מענק מהצבא, אני לא רוצה, אנחנו נבנה את הבית שלנו בעצמנו. אני מעריך אבל לא.
אני מסתכל עליה ועליו ועל האב, הם בהלם, הפנים נהפכות לשונאות. ככה אחי. כמו שאני אומר לך. אני בא לתפוס לה את היד, היא עונה, עזוב אותי. אני מסיים את הקפה שהיה הכי שחור שאני זוכר ואנחנו הולכים.
ברכב שתיקה, המתח בשיאו, אני מסתכל על המציאות ואומר מה עשיתי? מה עשיתי? מה? אין תשובה, אני לא מצליח לראות כלום, הערפל כבד כמו במבצע האחרון שעשיתי, לא משנה איפה.
עוברת שבת שאני לא מאחל לשונאים שלי, אין דיבור, אין מבט, משפחת החונטה מתכנסת, אני רואה את הרכילות שלהם, את החיוכים הלועגים, את המבטים המאוכזבים. את השנאה.
באמת, אני אומר לך, צמד המילים ״מה עשיתי״ עוברות אצלי מאותו היום עד היום.
בדרך הביתה אני מנסה להקליל, אין תגובה, יש מולי קיר קרח מצופה באכזבה. הבטן שלי כואבת אני מתרסק מול הסיטואציה. אני כבר לא נושם. במהלך הנסיעה עצרתי ״לפיפי״ כמה פעמים, קניתי שתיה באלונית, עשיתי הכל רק בכדי להסדיר נשימה.
יעברו הימים והשתיקות יהפכו לריחוק, היא לא מגיעה הביתה, היא ישנה אצלם, אני יחפש את השקט שלי בטניס. הילדים מרגישים.
אני לא אשכח את המבט של הבן שלי, שאני יוצא מהמקלחת והוא אומר לי ״אבא מה קרה״ ובלב שלי אני בעצמי לא יודע, הוא אפילו לא מחכה לתשובה הוא ממשיך לחדר.
היא בסלון אני בחדר, היא בגינה, אני במטבח, היא בשולחן אני בסלון, היא יוצאת מוקדם אני ישן, היא ישנה אני בדרך לעבודה, אני בקידוש לבד והיא בנסיעה אליהם.
כך יעברו הימים, השבועות, החודשים.
אני רוצה שנפרד היא תגיד.
אני מבין.
אותו העו״ד של אבא שלה ישלח לי הודעה עם הסכם גירושין שהכל בסדר, רק תחתום ושלום.
אני קורא ומצליח להבין שהוא גומר אותי לחלוטין, אני מבקש ממנו זמן להתייעץ. הוא מגיב בפתיחת תיק בבית משפט. יגיע הטלפון מהמשטרה ״שלום, איפה אתה, אנחנו צריכים למסור לך מעטפה…״ זה יהיה צו ההרחקה שלי ממנה. לא עשיתי כלום, אבל מה זה משנה. התמונה שהגעתי הביתה, ניידת מחכה לי, כל השכנים רואים והבן שלי מסתכל עליי מהחלון, תיצרב לי ולבן בנשמה לעד. יגיעו התביעות, התקבלו החלטות בהיעדר, אני אהיה שבר כלי, אני אקום.
חברה שלי מאילת, תגיד לי שהיא מכירה אותך מתל-אביב, תלך רק אליו היא תגיד. אני אצור איתך קשר, החיבוק שנתת לי בטלפון היה בשבילי התרופה הכי טובה שיש. לא עשיתי סמים אבל אתה סוג של אקסטזי של סם האהבה.
אני בידיים שלך, תעזור לי.