חופשה של החלומות

בברזיל הכרתי אותו,

בחור מדהים, חתיך הורס, יפה אתה מת.

בהתחלה הוא שיחק לי אותה, לא רוצה להתחייב.

יצאנו לבלות באיזה בר,

קרעתי את רחבת הריקודים,

נמרחתי שם בריקוד תשוקה של הלייף עם אחר.

הוא בא הגונטרבולט,

משך לי את היד.

את עושה שטויות.

צרחתי עליו את החיים.

לא התייחסת אליי כל היום?

מה נזכרת בי פתאום?

התנשקנו בטירוף שלנו,

עשינו את סקס חיינו.

שגרת הבוקר אתה קם לים.

בערב אתה בחלומות שלך

עם הקוקטייל

עם המטרייה

עם הקרח

עם הג׳וני ותודה רבה.

לך תביא אותו עכשיו למשפחה שלי.

אתה מכיר אותם.

הם עוד ידביקו לו פאות וירקדו איתו ברחבי הבית. בשייייימח׳ה.

אני לא מעניין אותי. הוא משלנו וזה מה שחשוב.

אני עוזבת את הארץ, זו פצצת אטום מבחינתם.

על הכל הם הסכימו לי בסוף.

על המכנסיים בבית.

על הנייד בשבת.

על החברים ההזויים שלי.

על המרחק שלי מהם.

על האמת שבתוכי.

על החזרה בשאלה.

על מלא מלא מלא.

אבל זה. יביא את הריסוק.

אני לא אשכח את משפטי הניסיון שלהם

להחזיר אותי אליהם בנשמה,

משפטים מתחת השפתיים הרועדות

שאני לא אתפוצץ עליהם.

אבל הם בשלהם.

באתי רק לעדכן אותם.

אני מתחתנת שם.

יש חשש, אתה יודע.

ברור לי שזה לכל החיים.

רואה אותנו עפים על החיים.

רואה אותי איתו חיים בחיים.

לקחתי את הפורשה האדומה שלו לשדה תעופה,

התמונה שהוא אומר לי שלום מהחוף

ואני טסה לבשר את הבשורה פה בארץ

ולחזור לשם, בראשי.

אבל האמת!

איך שנחתתי בארץ!!

עלו בי השאלות.

הארץ הזאת,

כמה קושי,

כמה אנרגיות מטורפות יש פה.

אני לא בורחת מפה אתה מבין.

אני פשוט הולכת לארץ חדשה.

אתה מבין אותי. נכון?

אבל פתאום אני שואלת את עצמי,

מה אם ארצה לחזור?

אני, לבד, ברור לי שאני יכולה.

אבל מה עם כל היתר.

ואני כן מתכוונת ללדת.

מתכוונת גם מתכוונת.

אה, שכחתי לעדכן,

אני בהריון.

כולי סטלה.

אז אני אוכל לחזור עם הילד לארץ? או כן? חחח…

אווווף הארץ הזאת.

אתה יודע, הוא יכנס למסגרות שם.

חיים שלמים.

יהיה לו אבא שגר שם.

הכל שם.

נסתדר. לא נסתדר. אני כבר לא יודעת.

אני לא יודעת.

מה יהיה?

וזה רק בארץ הזאת.

רק פה.

מייייי חשב על זה שם.

בקיצור מה אני עושה?