יום הזיכרון שלנו.

הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל.
יום הזיכרון שלנו.
בכניסה לבית ההורים, תמיד יש מתח כזה לא ברור.
אתה נכנס. הם יושבים נינוחים. מביטים על השחקנים המבוישים ומתמוגגים על הרגע.
על הכיריים מתבשל לו קפה שחור מַהְבִּיל.
אתה מחפש איפה לשבת.
איפה פחות יראו אותך והיא מסתובבת.
מתחילות שאלות זיהוי החשוד.
איפה הוא יפול.
אפשר את השבע ימים?
שבעה ימים!
בום. טעות ראשונה.
התחלת ברגל שמאל.
תשתעל. תחשוב על תירוץ.
הנה השאלה הבאה!
סוכר? אחד.
קפה עם סוכר זה כמו לשתות קולה חמה.
אצלנו זה בלי סוכר. שחור שחור. כמו החיים.
אתה צודק!
אתה האח הגדול.
הגבר המכובד.
אתה האחראי פה.
אתה צודק.
הרי אני נתון לחסדך.
אני במגרש שלך.
אני. מי אני בכלל.
חשוד בעמדת הנבחן.
מה אתה עושה בחיים?
מתפרנסים מזה?
אל תדאג גם אנחנו באותו מצב.
מי מתפרנס היום מזה תגיד לי.
הנה מכנה משותף אני אומר לעצמי.
צרת רבים נחמת טיפשים יגידו החכמים.
שנצא לעשות סיבוב.
למה לא?
יאלה בוא.
נוסעים להביא משהו, מהמלך ההוא שם?
כן בטח.
רגע לנשום אויר עד לאוטו עם הריח של הסולר שאתה כבר נחנק.
אז מה איתך תגיד לי?
אתה רציני פה איתה?
אין לה יותר מדי זמן לבזבז.
היא כבר לא ילדה.
הכרנו.
מה זה הכרנו? אתה רציני או לא?
אני רציני.
יופי. יופי. אל תדאג.
אנחנו משפחה פגז.
אבא שלי יש לו את השגעונות שלו.
אמא שלי מכורה אליו. וזה המצב.
אתה חושב שלי קל.
נישואים זה לא גן ילדים.
אנחנו מתמודדים.
עובדים. מתפרנסים. חיים.
בחזרה בלילה ברכב, החושך מכסה אותי.
בבוקר, אני קם עם כוחות של בריאה אמיתית.
קבענו תאריך.
מפגש המשפחות הגדול התקיים על נהרות האלכוהול והבריחה מהמבוכה.
על הצלם הוא שילם כבר.
החופה עלינו.
הגן יחלקו הזוג הצעיר. עם כל הכבוד.
אלכוהול. מה שהמקום נותן ואנחנו נוסיף.
האוכל חשוב.
הדי-ג׳יי ינגן גם את המוסיקה שלנו.
הגן יפה.
אני מגיע אליו אחרי שתליתי את כל שלטי ההכוונה לאירוע עם תקווה בלב שימצאו את המקום.
והם מגיעים.
מצעד המשפחות.
הדוד המלך שלי.
הדודה המהממת שלה.
החיבוקים בכניסה.
בלב אני מתרגש אש.
בנשמה אני מחוץ לאירוע.
בגוף אני מתפעל את ההפקה.
היא מתעסקת עם הפרחים.
מלקטת זר, כי את שלה היא שכחה בצימר.
המוסיקה לכניסה לחופה מתנגנת.
אנחנו צועדים.
בועות סבון מכל עבר.
הם מחבקים אותי רגע לפני הכניסה לחופה.
כולם עם עיניים אוהבות.
הוא מתחיל את הברכות.
הכוס נשברת על הוואן.
אנחנו רוקדים.
אנחנו עושים אהבה.
הילדים באים.
בגשם הראשון אני יוצא עם הילד על הידיים לגן.
אני הולך עם שקיות בנעליים על נהרות רחובות תל אביב.
הריח של הילד על הבגדים.
הוא שר את השיר של יובל המבולבל עם החולצה הצהובה והלב האדום באמצע.
אנחנו לא מדברים כבר תקופה.
היא בלימודים שלה.
אני בעבודה העמוסה.
השיח סביב משימות הבית.
היאוש ניכר.
אין לנו יום, אין לילה.
הבת שנולדה מוציאה מאיתנו את שנאת החינם שיש בתוכנו.
אנחנו עומדים מול המשפחות והם רואים.
אין להם מילים.
הם מבינים.
אנחנו כנראה הולכים לסיים את זה.
נשארו זיכרונות טובים של תקופה יפה.
הצלחת להביא הסכם יפה. באמת.
אנחנו נאשר אותו.
נפגש במפגשי הורים ילדים בכיתה.
נתמודד עם המציאות החדשה ונתקדם.
אנחנו אמיצים.
תפתחי את הידיים.
תשים את קלף הגט שם.
תחזור אחריי.
הרי, את, מותרת לכל אדם!