מבוגרים, מרגש אותי.

אני לא שומעת חוליו, יותר נועה קירל, לפעמים קרן פלס, אבל בעיקר כדי להראות לו שיש לי את השריטה של המבוגרים. הגיל שלו. כאילו שגם אני אוהבת, נו מה אתה מסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח. פיפייי!
ואתה יודע למה באתי דווקא אליך, יש לי קטע עם זקנים, אל תענה לי, איך הולך המשפט שלכם ״זה הכל בראש.״ לא אני מתה. אין פיפיייי. פיפייי.
שומע? אני נשואה, כאילו לא נשואה כמו שאתה מכיר, ביחד כאילו, אני והוא ונהוראי ובר כוכבא. לאאאאא, אתהההההה, פייי פייי. בקיצור יש לנו ילד ואני רוצה לחתוך ממנו, די כמה אפשר, איייף.
ת׳אמת, אהבתי אותו, אני לא יודעת אם אותו, אבל את הכסף אתה יודע, פתאום אני יכולה לעוף קדימה, אני על טיסה כל רגע, אני חולמת את החלום, עכשיו הוא, אין לו בעיה, תעשי מה שאת רוצה, אבל שאת איתו, זהו.
ולשמוע אותו, אתה יודע, עם כל הדיבורים על עבודה ופוליטיקה ואתה יודע נו.
ויש לו לב, מה לב, לב, כמו השיפודי לבבות שעמוס אוהב ב-על האש של יום העצמאות. כזה לב. עד כדי כך לב, שלכל חופשה שהוא נוסע, דבר ראשון הוא שולח לגרושתו שתמות את כרטיסי הטיסה וכל הפינוקים במייל ואומר לה: ״יואו, סליחה, אני חייב כבר למחוק את המייל שלך מהכרטיס חבר בקריביים.״ כזה לב!
הבעיה. ואני לא יודעת אם זאת כזאת בעיה, הוא, איך אני אסביר לך, הוא קשה. מה קשה! כמו אבן. ככה. אבל הוא לא אשם, אבא שלו היה אחד העבריינים הגדולים. כל הפחיות, הבקבוקים, הנערות ליווי, הקוק האם די, הפיטריות, המוניות, הכל היה שלהם. כבד.
אני יכולה לעשן פה? לא! קשוח אתה.
תקליל תקליל, יאלה, שילמתי לך, עד שאני משלמת בעשור האחרון על משהו עוד עושה לי פוזות. פיפי.
אז כן, הוא עבריין. אומרת לך עבריין.
אז חשבתי! מה חשבתי? אה.
שאני אמצע איזו דירה בקטמונים, משהו נידח, רק לברוח ממנו. אין לך מישהי להכיר לו. שישחרר אותי. פיפיייי.
תדמיין שניה, גבר שחום, אוודי, קעקוע ביד ימין שאני שרופה. מְסֻפָּר תמיד על מספר 1. פנים מחוספסות, בושם כבד שאני אפילו לא מכירה את השם. בא לכיוון שלך. לא אני מתה במקום, תזמין לי אמבולנס. לא אמבולנס. אמבונס פרמדיק הצהוב אדום.
אתה מבין את הבעיה.
לפני שבוע, היה ריב. מה ריב. פצצות. זה כאב, הוא הכאיב לי, אני בכיתי, אבל הוא. כשהוא עצבני. הוא לא רואה ממטר, הוא מכה חזק, הוא פוצע. הוא אלים, אף אחד לא יכול עליו. לא שמואל השותף שלו, לא הבן שלו, לא השכן מלמטה ולא אלף שוטרים. אבא שלי, מגיע תמיד לאסוף אותי, מסכן , עם כל הצרות שלו, מגיע, לוקח אותי בפורד פוקוס שלו, האוטו הכי לא בפוקוס, איזה רעש, שפיל בגלגל, עזוב.
רק לו אני מסכימה לראות את המכות, את הבאסה האמיתית שלי, את הכאבים שלי. את התכלס בלי הצחוקים והשקר שעונד גוצ'י. את החרא האמיתי, את התפילות שלי כבר למות בעולם הזה. היום ולא מחר. את הילד שבוכה, את השכנה ששומעת שיצאתי מהבית ויורדת למטה עם המים. את הגיהנום שאני נמצאת בו.
כן. אלו הם חיי.
אמא של הגרוש שלי, שאנחנו תמיד בקשר, מציעה לי לטוס לאמא שלה בפריז, שאני אמכור אצלה בחנות גרביים. אבל אין לי כח. ואני תמיד אומרת אז כמה הוא כבר מרביץ לי, כמה, פעמיים בשבוע, אבל מה עם יתר השבוע שאני על הספה בכיף שלי עם בייבידול, קפה לאטה ביד, הסיגריות שלי ושימות העולם.
זה קשה. תגיד משהו. מה השתתקת. יואוו.
אז מה אני צריכה לעשות, אולי אתה יודע?