צו ירושה בשבילי ובשביל הילדים שלנו, אני צריכה.

איזה גבר!
ימינה זה ימינה.
שמאלה זה שמאלה.
נותן לך יציבות לחיים.
כמה יכולתי להרפות.
הכל בסדר! בואי. אחריי!
גנגסטר ג'נטלמן עם נשמה של ציפור.
אני זוכרת איך הוא היה מגיע לטיולים של הילדה בבית הספר, המורות התחננו שהוא לא יגיע, אבל הילדים רק חיכו לרגע שהוא יבוא.
הוא היה עושה בלגן, בשניה הוא היה הופך לילד גבר שבגברים, הוא והילדים ביחד מול כל העולם.
בתיק שלו היו ממתקים שהוא היה מביא, הילדים לידו ישר היו מורידים חולצה, רצים לנחל, מרגישים את החיים.
הבת הייתה עפה עליו, כמה הוא אהב אותה ואותנו ואת העולם.
היינו יוצאים לטיולים, אני והוא והם והם והם והם, כמה חברים היו לנו, הוא במרכז, לא מדבר הרבה, אבל החיוך והכריזמה שלו היו מנת חלקי בעולם הזה.
כשהתחילה המלחמה, הוא בדיוק חזר עם האופניים, אין אצלו לא זמין, הוא לא מתנתק לרגע והוא הלך באותה שניה שהבין מה קורה וקיבל את ההקפצה שלו.
״אם לא אהיה זמין, אהיה זמין להצלת עם ישראל.״
אלו היו המילים שלו.
אהבת הארץ הדם שלו והעורקים היו הנתיבים להצלת המדינה שלו.
אחרי חודשיים הוא חזר, חזר בדיוק אותו דבר.
קצת יותר שזוף, קצת זקן ג'ינג'י לבן מאובק, הרבה חיבוק וישר לעבודה.
אין מנוחה, השולחן תוך שניה עם המזטים הקטנים והחבר׳ה שרוצים לראות אותו ולקבל כוחות ולהמשיך.
המוזיקה היוונית שהוא כל כך אהב היו ממלאים כל פינה בבית.
זה 48 שעות שאת מרגישה כמו נצח.
כל שניה את מתחננת שהיא לא תעבור.
את תופסת את השמש, את לא רוצה לראות את השקיעה והלילה מגיע וביי והוא יוצא.
עם המדים שכיבסתי לו, עם כמויות המרכך והריח של הבית והאהבה והנשמה שלי, שירגיש גם בג׳בליה אותי ברחובות תל-אביב שהוא כל כך אהב.
הוא כל כך אהב.
אהב.
ואת מגיעה הביתה וליד הבית מחכה לך הרכב הצבאי שאתה לא רוצה לראות.
ובאה הבשורה שאת לאאאאאאאאאאא יכולה לשמוע.
והם באים, החברים, המשפחה, החיבוק שאת כל כל שונאת.
והם באים.
והם באים גם ביום למחרת ואת רק רוצה לבד,
לא רוצה לראות אף אחד.
והם באים.
וכל המילים. מילים. מילים. מילים.
וריק.
שקט של פחד מוות.
ואת מוצאת את עצמך לבד.
והמציאות מתעוררת לבוקר שלה.
תוך כמה שניות, הטלפון מהבנק, הכלים, הניקיון של הבית, הילדה שפתאום מבקשת לצאת עם חברים ואת לא מאמינה.
מה הכל רגיל?
מה הכל רגיל?
רק את נשארת עם שלך, עם המחשבות על מחשבות ואת אבודה בתוך תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ואת לבד.
בתוכי יש בי כל כך הרבה כעס בעיקר עליו ועליו ועליו.
איך עזבת אותי ככה לבד?
איך עזבת אותי ככה לבד?
איך לא תפסת את הכדור שהרג אותך בין השיניים?
מה לא ראית אותנו?
למה לא חשבת עלינו?
רק על עצמך?
למה אני צריכה לשלם?
אני והילדים ואני ואני ואני?
ואני כמה אהבתי אותך.
ואתה מה?
ואתה מה?
אני צריכה צו ירושה, אתה עושה?
יאללה, מה אני מבלבלת לך את המוח.
יאללה?
למה יאללה?
למה שאתה תשב בכיף שלך והוא הלך?
למה שאתה תשב.
למה שאתם תמשיכו לחיות בכיף שלכם ואני לבד?
למה?
אני שרופה.
אני.
ואתם, מה אתם?
מה אתם יודעים עליי?
אתם בכיף שלכם ואני לבד.
צו ירושה בבקשה!
צו ירושה, כי האנשים שמחזיקים את הכסף שלו לא משחררים, כל זמן שאני לא הוכיח להם שהוא מת.
מת!
אתה מבין את זה, אני צריכה להוכיח שהוא מת.
ואני מסתכלת בעיניים של אותה פקידה.
מה את לא רואה?
מה את לא רואה שהוא לא פה.
מה את לא רואה?
מה את לא רואה?
צו ירושה אני צריכה.
צו ירושה בשבילי ובשביל הילדים שלנו, אני צריכה.
צו ירושה, אני צריכה.
כי הוא מת.
מת ועף לו בעולם שכולו טוב ואני ואני ואני ואנחנו עדיין פה.