שלגיה עם השפתיים האדומות.

בגדול אני אבא, בעל, איש עסקים ורודף שמלות.
כך קוראים לי בחבר׳ה. תראה הדבר המופלא הזה שקוראים לו אישה מרגש אותי לגמרי.
אבל יש עוד בעיה. הבקבוק. אני אוהב לשתות. מה זה אוהב. אוהב אוהב. זה עושה אותי חד. אני מאוהב בתחושה הזאת וזה מנקה לי את היום.
לפני שנה בערך אני יושב בבר התל-אביבי שלי, מסמן לברמן שידאג לי לכוסית. וסתם בוהה לי בשום דבר. כמו שאני מרים את היד לברמן שימלא לי את הכוס. באה בחורה צעירה משהו ושואלת אם היא יכולה לתת לי נשיקה. מופתע אני עוד לא מספיק לשאול על מה והיא מנשקת אותי עם שפתיה האדומות כמו התפוח של שלגיה.
הופה, מה קרה אני שואל והיא מספרת.
לפני מספר שנים, אני זוכרת שהגעתי עם ההורים שלי לאיזו הצגה בהבימה. נכנסנו לחניה ויצאנו במהירות בכדי להספיק איזה קפה שם על הבר. תוך שאנחנו ממהרים, נזכרתי ששכחתי משהו אישי באוטו והורים שלי חיכו לי. כשחזרתי ראיתי את אבי מתקוטט עם איזה אדם שהיה בגילופין ואז אתה באת. בלי לחשוב פעמיים. הפרדת ביניהם. שמרת שהאדם הזה לא יתקרב לאבי. הבאת לו לשתות. שאלת אם אנחנו בסדר, ליוותה אותנו עד לכסאות באולם. אבי הודה לך מכל הלב ושראית שהוא מתחיל לבכות. אמרת לו עזוב שטויות והלכת. בכזאת אצילות. בכזאת גבריות. בכזאת… שעוד לא ראיתי.
מאז אני מספרת את הסיפור הזה בכל מקום שהגעתי אליו. בצבא. באוניברסיטה. בחיים בכלל. אני מספרת איך משום מקום יכול לבוא אדם ולעזור לך מבלי לבקש כלום ולהסתכל עליך במבט של הייתי עושה זאת בכל מצב ולכל אדם וברגע ההתרגשות לקום ולעזוב ולהשאיר אותך ללא מילים.
אומר לך אורגינל.
אני לא זכרתי את הסיפור.
אבל מי בכלל הקשיב.
ראיתי רק את השפתיים האדומות שלה מולי.
כן, אז מה את עושה בחיים.
בין עבודות.
בין עבודות, זו התקופה הכי יפה. התקופה שאת יכולה לצאת ולבלות, את יכולה להגשים את עצמך, ללכת ללמוד, לצאת לחו״ל ולחיות את החיים. התקופה הזאת לא תחזור.
כן. אני יודעת. אני כבר די משועממת עם כל התקופה הזאת שלי. אולי תקח אותי לעבוד אצלך חחח…. היא צחקה.
למה לא שאלתי את עצמי.
בואי.
רוצה להיות המנהלת האישית שלי?
‏WOW כן!
החלפנו טלפונים. קבענו להיפגש ליד המשרד שלי בקנטינה ברוטשילד ונפרדנו לשלום.
אני עוד התיישבתי לי עם הכוסית, קצת בחורות, אתה יודע ונסעתי הביתה.
למחרת בבוקר, כמו שעון דוקסה היא הגיעה. לבושה כמו אשת עסקים שיצאה ממגזין ווג. אהבתי. העברתי לה את הלוז השבועי שלנו. שאלתי אם היא תהא מוכנה ללוות אותי גם לכנס בחו״ל וקדימה התחלנו לעבוד.
באותו היום קיימתי ישיבת צוות. הבהרתי לכולם שזו העוזרת האישית שלי ושהתייחסו אליה בהתאם.
העברתי לה את לו״ז המשימות החודשי שלי והתחלנו לעבוד. תכלס לא הייתי צריך אותה בכלל. אבל הקסם האישי שלה, עשה לי את היום יותר מעניין.
לילה אחד. אחרי שעות של עבודה במשרד ולפני נסיעת עסקים משותפת לחו״ל, הצעתי לה שניקח חדר באזור שדה התעופה ובבוקר נצא יחד משם. היא הסכימה. נשבע לך שלא תכננתי משהו אחר. שנינו עייפים. שנינו צריכים לטוס מחר לחו״ל.
מה זה לא נשמע הגיוני. הגיוני סה״כ.
אז לקחנו לנו חדר במלון בוטיק סמוך לשדה התעופה. ונסענו. בדרך כמעט נרדמתי מעייפות וביקשתי שהיא תחליף אותי. היא הסכימה. התיישבתי לי בכסא ליד ונרדמתי. בין העולם הזה לעולם הבא, בחלום שלי, חלמתי שאנחנו מתנשקים. אני והשפתיים האדומות שלה. היה לי כל כך נעים בנשמה שלא רציתי להתעורר, כשהתעוררתי, הבנתי שהחלום הוא לא באמת חלום ושאנחנו מתנשקים ועושים מה שאנשים מבוגרים עושים.
ביום למחרת טסנו לפגישה. לא עזבנו את הידיים. התאהבתי. היה לנו כיף. העסקים צמחו. העברתי לה את כל הסמכויות. די. היא מנהלת את זה טוב יותר. עדכנתי אותה בחשבונות הבנק שלי בחו״ל, באנשי הקשר. אפילו במאהבות העסקיות שלי בכל מקום בעולם. האינפורמטוריות קראתי להן. גם אותן הכרתי לה. בקיצור עפתי עליה והיא עליי והכל בסדר.
התכונה שהכי אהבתי אצלה, היא לא נכנסה לחיים שלי ואני לא שלה.
לא עניין אותי מי זה באמת אבא שלה, מי זו המשפחה שלה וגם אותה זה לא עניין.
את אישתי היינו מכנים משטרת ישראל ואפילו את הצלצול בטלפון החלפנו לצליל של צקלקה במשטרה.
שקט תעשייתי.
רק אהבה, ביזניס, וויסקי ועוד קצת אהבה. זהו.
ימים שהיינו ביחד – אז יחד.
חו״ל – חו״ל.
כל אחד בנפרד. אז כל אחד בנפרד.
השבוע כל השקט נעלם.
קיבלתי מכתב מהעו״ד של אישתי.
פירוט מפורט לפרטי פרטים של העסקים שלי.
של המאהבות שלי.
של הכל.
איפה הייתי. מה עשיתי.
וגם תמונות שלי ושלה.
רגילות. צוחקות. אינטימיות ואחרות.
אכלתי אותה כמו שיהודה ברקן ז״ל היה אומר.
עשתה עבודת חקירה של פרופסורית.
זה הסיפור.