מפונים על הפנים

אני מתגעגעת כבר לבית שלי.

לבית שלי.

לבית עם הרטיבות מעל המטבח.

לבית שלי.

אני חולמת איך אני נכנסת אליו,

קורעת אותו מניקיון.

שמה לי את המוזיקה המזרחית שלי!

הכי מזרחית שיש!

ורוקדת עם המגב.

אני רוצה כבר הביתה.

אני לא מבינה את האנשים פה בתל אביב.

לא את השפה.

לא את הסגנון.

אני כבר מתגעגעת!

די!

זה מביא לי את העצבים

לראות אנשים חיים רגיל!

אתה יודע איפה אני חיה בכלל,

אני, בעלי ושלושה ילדים, בחדר 1.

אין מקום לכלום,

הארון שלי הפך לקופסא של אחרי כביסה ולפני כביסה.

מספיק שהחבר של הילד מגיע ונגמר החמצן.

בית מלון זה לא בית,

כל העיר שלך מתרכזת בתוך בניין אחד עם חדרים.

השיגעונות של ההיא שהתעוררה בחשק מטורף לנקות את החדר בחמש בבוקר עם מוזיקה בפול ווליום צריכה לעניין את כל העיר שנאלצה להתגורר באותו בניין והכל נשמע על 200.

הריב של אלה שאוהבים לריב בקולי קולות והשכן שהפך למרגיע הלאומי הם הסרנדה בדרך לחדר אוכל במקום צלילי האיציק קלה שהיו שלי בדרך לעבודה.

כל היום אתה תקוע באותו מקום.

למה אמרת לה ולא לי,

למה התייחסת אליה ולא אליי.

הקנאה חוגגת.

האינטימיות של שולחן שבת שלנו נעלמה.

אתה חשוף להכל, אתה לא אתה.

נגמרה הבושה,

כולם!

עם הפיג'מות לחדר אוכל.

אני לא אחליף את הפיג'מה שלי.

כמו מחנה פליטים.

בתי הספר של הילדים לא מוכרים,

כל יום אתה מתמודד עם חונטה חדשה שמתאגדת מול הילד שלך.

העיר אחרת. האווירה אחרת.

המוכר והידוע נעלם.

גם לצאת להתאוורר רגע,

פה לרדת לפלאפל עמר, שם הבגט של שלומי. אין!

התבלין פה שונה! זו לא התבלינים מהחנות של ביגן.

הכל אחרת.

איפה השוק של שני וחמישי.

אין!

ואין כמו השוק שלנו!

מאמה חלאסא,

קפה אלון,

בלו באס,

פת הגליל,

המשקה של מנשה.

רחוקים מהלב והנשמה!!!

קניון 8 באמצע,

קניון נחמיה,

שווים פי מיליון מאחלה קניון עזריאלי

ומתחם שרונה

ביחד

וכל אחד לחוד,

הכל נעלם לי.

לא מבשלת, לא קונה, כלום.

מה אני מבשלת אתה שואל אותי.

קודם כל אוכל של בית,

קוסקוס אחד אחד זה אתה מכיר,

פיתה פרנה,

סלטים של שבת, חריימה של שבת, החלות שלי,

פסטיה, שבקייה, מרק חרירה.

מהשכנה אני גונבת את הדביח, את איסבען, את המסרן, את המלוחיה של השכנה המצרית שלי ניסיתי לגנוב, היה קשה, אני לא מצליחה.

אבל אל תדאג כל שישי,

היא הייתה מגיעה ומביאה לי צלחת עמוקה עם המרק עד למעלה למעלה ואף טיפה לא נשפכת.

הצלחת שהייתה המעדן שלי. איזה טעם. עם הצלחת המצרית של אמא שלה שהייתי שוטפת בחרדת קודש.

אני חוזרת.

לא מעניין אותי כלום.

שיפלו אלף פצצות, אני עוד רגע מתפוצצת.

למה בתל אביב אין פצצות? וכטב״מים!

בעלי אחלה בן אדם, באמת.

פוחד זו הבעיה שלו.

אני חוזרת. עם הילדים בלי הילדים. אני חוזרת.

פיקוד העורף לא יכתיב לי מה לעשות.

אני עוד רגע מתפרקת.

השבוע הוא הגיע עם הפתק מיחידת הסיוע.

מה זה אני אומרת לו?

ישיבת גישור עלאק.

על מה?

כל יום אצלנו בחדר זו ישיבת גישור.

אני אעשה הכל שלא תחזרי לשם הוא אומר לי,

בטח לא עם הילדים.

הוא פוחד.

אין בו רוע. אני אומרת לך.

אבל אנחנו מתפרקים.

אי אפשר לדבר איתו. הוא בטירוף.

אני לא רוצה להכניס את השם שלי ליחידות האלה.

אין בי רצון לפרק, אני בעצמי מפורקת.

החדר שהחליף את הבית שלוש קומות שלי עם הנוף והטבע הכי קסום שיש, הפך לחדר של ביטוח לאומי שם חורצים את גורלו של האדם שהפך חצי בן אדם.

כמה החצי שלו שווה באחוזים,

כמה אנחנו שווים בין הפירוק שלי לאחדות המשפחה.

דיברתי עם אמא שלו,

עם אמא שלי,

הילדים איתי במחשבה לחזור בין השעות 08:00 ל- 17:00

ואיתו בהחלטה להישאר בין השעות 18:00 ל- 23:00.

הוויכוח לחזור או להישאר,

הפך למחנה הקואליציה והאופוזיציה

בחדר שהפך בית שמשתנה לי מול העיניים כל יום מחדש.