פתאום אני קולטת את הטבעת.

ויום אחד הוא שכח להוריד את טבעת הנישואין.
הוא נכנס, מיד קלטתי.
מה זה? מה לא חשבת לספר לי.
טוב, נתחיל רגע מהתחלה.
לפני שלוש שנים בערך, עבדתי בבר השכונתי, צעירה בת 20 שרק השתחררה מהצבא.
כמו כל ערב זקנים של יום שני ב- 20:00 הגיע עוד יום שני עם הזקנים התורנים.
כהרגלי בקודש. העדפתי לשטוף כלים מאשר להקשיב לבלבולי המוח ההזויים שלהם, ההצלחות שלא מעניינות אותי, הרכבים המלוקקים ונכסי הנדל״ן שלהם.
עד הערב ההוא.
הגעתי למשמרת, ההיא חולה, ההוא לא מרגיש טוב, אבל אני לא רואה עבודה ממטר, נכנסתי למשמרת.
תמזגי כאן וויסקי. איזה חצוף דורש.
לא שמעת על בבקשה, גברת, סליחה, את יכולה לעזור לי?
לא. לא שמעתי. תמזגי כאן וויסקי.
ולהגיד לך את האמת. זה עשה לי משהו.
מזגתי.
כמה זמן את עובדת פה?
התחלתי לא מזמן.
מאושרת כאן.
עבודה אתה יודע.
לא אני לא יודע, מאושרת או לא.
תקשיב חמוד, אני לא יודעת עם מי אתה חושב שאתה מדבר, אבל אני לא חושבת שמגיע לך דין וחשבון על אם אני מאושרת או לא מאושרת. הבנת!
לא! לא הבנתי?
מה לא הבנת!
לא הבנתי, מה את עושה במקום עבודה שאת לא עפה על החיים שלך. צעירה כמוך שרק בקעה מהביצה מסתובבת עם פרצוף של…
טוב. אני לא עונה לך יותר.
אל תעני, אבל זה נכון.
אני לא עונה לך.
אל תעני – אני אומר לך שאת צריכה לעזוב ואם לא אצטרך לזמן אותך לשימוע ובלה בלה בלה.
סליחה?
כן אני הבעלים. ואני רואה שאת שונאת את העבודה שלך. אל תשארי דקה במקום שלא בא לך להיות בו שניה.
משפט יפה.
זה לא משפט – זה החיים.
יאלה תתחילי לסגור.
אני מתחילה להכניס שולחנות, מנקה את מה שצריך ומתחילה לעכל את מה שקרה.
חצי מתנצלת. חצי רוצה לקבור את עצמי.
סיימתי את המשמרת.
מדקלמת לי איך אני הולכת להגיד לו שזהו, אני רוצה לעזוב.
תקשיב, אתה כבר מבין את הסיטואציה ובאמת אתה צודק. לא טוב לי כאן.
אז ביי.
מה לגבי המשכורת וכו׳
יצרו איתך קשר.
מה אתה אומר?
כן. זה מה שאני אומר.
ואתה יודע מה. לי אתה אומר שאני פרצוף של… ומה אתה. ככה מסיימים קשרי עבודה?
כן!
אז זהו שלא. בתור מ״כית בבסיס תירונים, גם אני יודעת להיות קשוחה. למה אתה ככה.
החיים לימדו אותי שככה צריך להיות.
אז אני אומרת לך שלא. לא ככה צריך להיות.
מה את רוצה?
אני רוצה שתלמד לדבר לבני אדם כמו לבני אדם.
אף אחד לא אשם שקמת על הצד הפחות נעים שלך.
תקשיב. אני לא מכירה אותך ומאחלת לעצמי לא לראות ולא לפגוש טיפוסים כמוך יותר. ביי.
אני מצטער.
שמעתי את זה.
כן. אני מצטער.
תודה באמת.
תמזוג כאן וויסקי.
לא שמעת על ב…..
והתנשקנו כמו שלא התנשקתי מעולם.
ככה זה התחיל, בחור מבוגר, חתיך, גנטלמן, חצוף, עם סטטוס לא ידוע. אולי מטיפשות. אולי הגיל. you name it. לא שאלתי. היה כל כך טוב. חו״ל. דירות פאר שרק יכולתי לחלום עליהן. רכבים. אלכוהול. לפעמים קצת סמים. מציאות מושלמת. מסתבר מדומה.
ואז הגיע סופ״ש שאני די לחצתי שנעשה ביחד.
הוא חשב לטוס לעסקים ואני הרגשתי לבד.
נעזרתי בכוחות הקסם של כל אישה.
זה הצליח. הוא בא.
הלו?
אני יכול לדבר איתך יותר מאוחר?
כן.
מי זה. טוב.
שיחה שהוא קיבל שהיינו במיטה.
מי זה היה?
הפסיכולוג שלי.
וואלה. 23:00 פסיכולוג.
מה את לא מאמינה לי.
לא אני לא מאמינה לך.
אז תתקשרי אליו. נו תתקשרי אליו. נו תתקשרי, למה את לא מתקשרת?
טוב תביא אני אתקשר אליו.
אני באמת צריכה ללכת לפסיכולוג.
נו תביא.
תסתכלי על עצמך.
את מביכה את עצמך.
את ממש פתטית.
למה פתטית, כי זה אולי לא הפסיכולוג שלך.
טוב. אני לא צריך להישאר פה.
אני הולך.
תלך. תלך לשרלילה הבאה שלך.
אני באמת ילך.
ורק תדעי לך שאני אוהב אותך.
הוא נשען על הדלת ואני פתאום קולטת את הטבעת.
אתה נשוי?
כן. זה לא הזיז לך לנצל אותי.
אני אותך???
הוא נעלם עם המעלית.
כמו בסרט אימה הכל ננעל.
הכרטיס שהוא הביא לי נחסם.
הדירה שלי – שלו – בכלל לא שלו.
קיבלתי מכתב מהמשכיר שיש לי 60 יום לפנות.
כמובן שהוא לא ענה לטלפונים.
בעסק שלו – יש את הטירונית התורנית שמגנה עליו ומעיפה אותי כאילו אני משוגעת.
גיליתי מי זאת אשתו המסכנה.
ראיתי את הילדים שלו.
ולי הוא הבטיח חתונה.
ואני בהריון.
ועל כל החרא הזה שהוא העביר אותי הוא הולך לשלם ועכשיו. דיברתי מספיק. עכשיו אתה.