אהבת נעורים במרפסת.

הימים ימי מלחמה. היא התפנתה למלון בצפון, אני החלטתי להתפנות להורים שלי בתל-אביב. הבית שלי, איפה שגדלתי. בין המורכבות הרגשית, התחושה שסוף העולם כבר כאן. אני נזכר בילדות שלי ובמיכל היפה שהתגוררה בקומה שלישית בבניין שברחוב פרישמן, היא הייתה הילדה הכי יפה ביקום ומושא חלומותיהם של כל החבר׳ה שהיו עוד ילדים וזה היה מזמן.
בימי הקיץ החמים, מיכל היתה הולכת בתחתונים וגופיה במרפסת הקטנה של הוריה ועושה תנועות מדיטציה של רקדנית בלט. למרות שהבחינה בחבר׳ה הסקרנים שצופים בה מהרחוב. זה שיגע אותנו, את אבא שלה יותר.
באותם ימים, מלחמת המפרץ הייתה ברקע, ותמיד שם, התחושות והרצונות להתקרבות בערו בי. באומץ לב של אריה, הלכתי אליה. עליתי קומה, קומה, עם חישובים של ארכיטקט, איפה ממוקמת הדלת מול המרפסת. זה יוצא קומה שלישית משמאל שלי. דפקתי בדלת. רגע. זו היתה היא. הגעתי אליה. היא פותח לי את הדלת, איזה עיניים, כמה יופי.
כן. חיפשת משהו? לא. לא משנה. תודה אמרתי. ותחושת הפספוס עמדה לי בגרון חיים שלמים.
בתחילת אותו החודש, עם הנאום של נאסראלה שכל העולם ואישתו ממתינים לבשורה שלו, האם הוא יכנס באנו או לא. אני בחרתי לצאת למרפסת ולהצית סיגריה. בין השחתה הראשונה לשניה, אני מוצא את עצמי מחפש אותה במרפסת, הוילון שם זז ואני מדמיין אותה, איך היא מניעה את הגוף, כמה היא זוהרת, אפילו את העיניים שלה אני מצליח לראות. אני מסיים את הסיגריה בתחושת החמצה, כמו הימים שהיא הייתה עושה את הבלט שלה עד שאבא שלה היה קורא לה. והיא מופיעה.
אני מסתכל, לא מאמין, היא הולכת שם בתחושת אי שקט, מנקה את המרפסת בעצבנות, אבל זזה בדיוק כמו פעם. בתוך תוכי חשבתי לקרוא לה, אבל החלטתי לממש את תחושת הפספוס שאחזה בי, אולי כל החיים.
אני עולה במדרגות, מחשב מבחינה ארכיטקטית איפה הדלת. עומד מול הדלת והדלת נפתחת. היא יוצאת. היי. מה קורה. זה אתה? כן. מה חזרת לתל-אביב? לא. טוב. אתה מחפש משהו? כן. אותך. אותי? אני מספר לה מה היה אז ושכל החיים בערך אני בתחושת פספוס מטורפת, אנחנו מדברים על החיים, על תל-אביב, על הגרוש שלה שהבריז למיאמי. על הגירושין שלי שהיו סיוט. ועל החיים החדשים לצד המלחמה. שכחתי לספר שאת כל זה עשינו בבית הקפה השכונתי שהיה מופסד עלינו באותו יום, משום שישבנו שם שעות על קפה וסיגריות עד שהמקום נסגר. אנחנו מדברים בלי הפסקה, אני מרגיש שאני מתאהב בה וגם היא בי. אני עולה אליה לדירה ואנחנו עושים אהבה.
מאז אנחנו ביחד, לא נפרדים לרגע, לא מעניינות אותי המשימות שקבעתי לפני ואין לי משימות משמעותיות ליום שאחרי. יש לי ילדים, גם לה, אני רוצה לעבור לתל-אביב. שהיא תהא שלי ואני שלה. אני מבין שהמרחק הגאוגרפי הולך להוות מכשול משמעותי ביני לבין האמא של הילדים שלי. אני מבין שזו מלחמה. אבל במציאות של היום, במלחמת ה- 7 לאוקטובר שבה אנחנו נמצאים, אני מבין שהחיים קצרים, קצרים מאוד ואם נגזר עליי למות מאהבה, אני מוכן.
איך אתה יכול לעזור לי?