קח הכל, רק תשאיר לי את הנשמה.

איפה את?
אני רק שומעת את צמד המילים הללו ואני נחנקת.
כל דבר הוא ישאל אותך 10 פעמים.
כל דבר את בגדר חשודה.
לצאת עם חברות, זה דבר נדיר שרק עכשיו אני עושה.
אצלו אין לצאת! כמו בגטו. יצאת! את במעקב.
והסדר והניקיון, זה היה סיוט.
יום שישי היה בשבילי כמו עבדות מצרים ברגעי השיא, רגע לפני המכה העשירית.
והתזוזה בבית מחדר לחדר, המים של השטיפה, הכלים, הצעקות, ההוראות, הילדים שנכנסים למסיבת האסיד של התוהו ובוהו וחושך על פני תהום של השמחות שלי ושלו.
והערב שיורד לתוך העייפות הבלתי נסבלת וההורים שלו שמגיעים והמקלחות והבוקר של שבת שמגיע תוך שניה והלקום לילדים והווטצאפ והטיול בשבת לכל מקום שיכבה את הבכי שלהם ויעניק לי וי ״לעשינו משהו בשבת״.
והעבודה והבדיקות שלו עם מי אני מתכתבת ומה אני עושה על המחשב בשלוש בבוקר והריח המסריח שלו והתחושה שדי די הוא עוד שניה נוגע בי ואני בועטת אותו.
והכמיהה ללבד שלי, בלהרגיש רגע לבד, רגע לבד, שלי עם עצמי, גם אם אני בבית. אוף!
איפה זה התחיל אתה שואל?
מה סתם מתעניין או בקטע מקצועי כאילו? עזוב!
הערס של הבית ספר. חתיך, כדורגל, כזה.ֿ
התחלנו לצאת, היינו ילדים.
עשיתי צבא, הוא עשה צבא.
חתונה, משפחה, הוא עבד בחלוקת עיתונים, שעות לא שעות שבא לבכות, היה בא לי עם העיניים ככה, אדומות דם.
הוא למד הנדסאי, אני עשיתי עוד את התואר שלי, טרפנו את תל-אביב כמו שרק אנחנו יודעים, מסיבות, אלכוהול, כזה!
הוא מצא עבודה במשרד רציני, שעות הזויות כאלה.
אהבתי דווקא, היה לי הרבה שקט לעצמי והוא היה בעבודה וזה כאילו השתפר מהחלוקת עיתונים, פתאום היו ימים שהוא חוזר מוקדם הביתה וטסים על זה.
ואז ילדתי את הבן שלי ואז את הבת ופתאום הוא התקדם בעבודה ופתאום זה כל יום, כל יום הוא מגיע הביתה מוקדם. ופתאום אני נהייתי קצת עסוקה בעבודה והכנסתי כסף ואת חוזרת הביתה ויש ימים שהוא שם, כאילו אין, את לא יכולה.
הוא שם וזה כל יום שאלות וחקירות איפה היית ומה איתנו ומה עם הילדים ואין עזרה עם החיים בכלל ואת נהיית אפתית לסיטואציה הזאת שתקרא לה ״משפחה״.
ובשקט שלי, ברגע באוטו לפני שאני עולה הביתה, מצאתי נחמה. מן שקט פנימי כזה של יא אללה, רק עוד רגע מזה, עוד שניה.
וזה לא הכל…. אתה באמת לא תבין מה קורה לבחורה שכל הזמן אובססיביים כלפיה.
ת׳אמת בהתחלה, בהתחלה שהיינו ילדים זה החמיא לי. אבל עם השנים את מבינה שהדפוס הזה הוא לא כל כך מתאים. שזה אחרת. שזו מחלה לדעתי. כן. זו מחלה.
ותוסיף לאובססיה טיפול בבית ובילדים וכל הדבר הזה.
אני חופרת לך, מה!
שלום בית הוא רוצה! שלום בית של השמחות אני יעשה לו. לא שלום בית ולא הסרט קומפוט נעליי שראיתי אותו אלף פעם. אני רוצה שימות. יש לך לחצן כזה? אז תלחץ שימות. זה מה שאני רוצה.
אכל לי את הראש, רכבות עברו לי בבית, את האווירה הייתי צריכה לגרש עם שדה מרווה שרוף של קיץ לילי לקראת החורף.
מה קרה לך, אתה יודע איזה אנרגיות פח.
פח אשפה זה צנצנת דבש לעומת הגהנום שהיה לנו בבית. חפלולי חפלולים זה מה שהיה שם.
מה אתה צוחק?
עזוב אותי, אתה לא נורמאלי אתה, נשבעת לך.
אני חושבת שהנמלים שהיו עוברות בסלון, היו אומרות אחת לשנייה, עזבי אותך לא נמצא פה כלום בואי נקפוץ לשכנה. טרפת אני אומרת לך. טרפת וקרנפת הלכו לים, בים בם בום. עזוב.
טוב מה עוד אתה צריך לדעת?
מה מועד הקרע. באמת אני אקרע אותו. מה מועד הקרע הוא אומר לי. מועד הקרע זה היום שבוא קרעתי את כל התמונות מגנט הדהויות מהמקרר, שכבר אין תמונה, יש דמות לא מוכרת, מלאך, אתה מכיר את זה?
הכל דוהה ואתה מדמיין יד, אבל הכותרת גילה ונגילה התחתנו זה נשאר. אין לי סבלנות אליך, בחיי.
בקיצור, אני רציתי לצאת להורים שלי, יום שישי, תן לי ללכת, עזוב אותי. הם מבשלים, הם מכינים, הם הכל. בוא כבר!
הוא בשלו, לא!
טוב לא! יצאתי.
הלכתי לארוחה אצל המשפחה שלי ואיזה ארוחה!!!
אמא שלי כפרה על הראש שלה, בן פורט יוסף, בן פורט יוסף עלה עין. חמסה. אתם שומרים כשר פה במשרד?!? שלא תעשה לי עין.
בקיצור דגים, רוטב, חלה עם רעש. עפתי.
אחרי יושבים בסלון, צחוקים של החיים, אחותי עם הילדים.
אני מסודרת. מ ס ו ד ר ת.
אין עליהם אלה. אמא שלי הכינה עוגה, אתה מת.
עוגת הגבינה הכי מטורפת בארץ, זה אצלה!
אוכלת עוגה, קפה, באה לצאת.
הוא שולח לי הודעה: ״אין לך מה לבוא?״
אני כותבת לו ״מה זה אין לך מה לבוא?״ הוא לא עונה.
וואלה?! לא עונה. אני בראס בן אמו באה.
מגיעה הביתה. הוא שוכב על הספה. הפאנדי.
יאלה הפאנדי, בוא נפתח את השבת כמו שאומרים.
מה זה ״אין לך מה לבוא?״ והוא פותח.
את לא אנושית ואין לך לב ומה זה להשאיר אותי לבד כל השישי.
אתה רצית כפרה.
כן, אני רציתי, אבל לא אמנתי שיש לך לב מאבן והייתי בטוח שתישארי ותגידי לי עוד ״מאמי אחד בוא״ והייתי בא…
והתחיל סרט. אבל מה סרט, סרט של הלייף. שבת שלמה לא דיברנו, נגמר הסיפור.
התחיל השבוע, אני נוסעת לעבודה, הוא מתקשר.
בוקר טוב אני אומרת לו, הוא עם הצרחות שלו, כאילו הווליום משבת לא נרגע.
ואני אומרת לו, אולי בפעם הראשונה בחיי.
אני לא אוהבת אותך.
שקט באוטו, שקט קרח, כמו בשיר ירד ברד בדרום ספרד.
ואני חוזרת על זה – אני לא אוהבת אותך.
לא אותך, לא את המשפחה שלך, לא אוהבת. נקודה.
אני רוצה להתגרש.
אני רוצה לחיות את החיים שלי כמו שאני מגדירה את המילה ״חיים״.
לא כיף לי, לא טוב לי, אני כבויה. אני לא יכולה לראות אותך, אני רוצה לסיים עם זה, חלאס.
השיחה מתנתקת.
ואני אש. איזו גיבורה אני! אין עליי בעולם. אני מלכה. אני גיבורה. אני מלכה. אני גיבורה.
היה לי יום חלום באותו היום.
יצאתי, השתוללתי. חברים מהעבודה. אמא שלי נכנסה לתפקד על הילדים. הסברתי לה שאנחנו מתגרשים ולא בא לי לראות אותו היום.
הוא עזב.
לקח, אני יודעת מה לקח. לקח. והלך. איזה כיף. עפתי.
בקיצור הלך לעו״ד, חמודה דווקא.
הזמינה אותי לפגישה. באתי.
אני מייצגת את התכשיט שלך. סבבה.
הוא רוצה ככה וככה וככה.
אמרתי לה ״ג'יבריש מבחינתי״.
תביא את הדף אני הולכת לבדוק.
הגעתי לעו״ד עברתי על הפרטים. די! הסכמנו על כל דף. מילה פה מילה שם. שלחנו אליה. חתמתי.
והוא פתאום שולח לי תביעה לשלום בית.
מתקשר.
התגעגעתי.
בא אליי הביתה רוצה להיכנס.
מתוק! לאן עפת? היה. נגמר! זהו.
הוא מתגעגע. זובי.
צו הרחקה אחד כבר שמתי לו. נרגע לרגע.
הוא מבין? הוא לא מבין!
אני לא מעניין אותי כלום, שלום בית אני לא רוצה. נקודה. אתה יכול לעזור לי!?