רק תשים לב שיש לה לב.

ואני מוצא אותה ברשת הפייסבוק.
בחורה יפה, מהממת.
כמו שאתה מכיר אותי, אני חוקר לעומק לרוחב לצד ומסביב.
והמסע שלה, המסע שלה מהמם אותי.
טיולים, מסיבות, החיים הטובים וים של רגש בכל תמונה, איזו כתיבה יש לה.
כמו ילד גדול, אני מרים טלפון לחבר שלי, איש העצות הטובות וממציא השיטה לכיבוש מהיר.
איך אני עושה את זה?
תעשה ככה תעשה ככה. אני עושה. היא באה. יושבים מדברים, מאסטרו היא מהממת.
אני מספר לה על החיים שלי, על הכלא שחייתי בוא, על הילדים, עניינים. אתה יודע. והיא נדלקת. אותנטיות שאני לא זוכר דבר כזה. אמת על השולחן, אבל הכל.
אנחנו יוצאים תקופה, איך שעוברים הימים ואנחנו כבר ביחד, בשלים על המציאות החדשה שנקראת זוגיות. אני מתחיל לחשוב, פתאום, היא יושבת מולי בקפה ברוטשילד ואני רואה אקטואריה ואתה בא לי פתאום, סרטים.
היא יפה אני אומר לך, אבל מה יהיה אם ניפרד.
והקטע של ידועים בציבור והאזהרות שלך עולות לי.
היא בכלל לא שם.
גם החשיבה לשמור על שלי שלי ועל שלה שלה הוא הגיוני סה״כ. אבל איך מנגישים אותו. וזה בכלל רציני בנינו וכמה זמן אתה צריך להיות ביחד בשביל להיחשב ידוע בציבור.
וכל זה והיא מדברת איתי על הטיול בברצלונה ואני שם.
רגע אחד אני איתה ורגע אחד אני איתך.
ומה היא בכלל אהבה, האם אהבה היא שמירה והגנה או בכלל נתינה מלאה של על הכל מהכל וביחד.
ואתה זוכר את הגירושים שלי, על כל סיר ויכוח. איכס כמה שזה היה נורא ואתה נכנס לזה, פתאום בחלוקת רכוש אתה גרידי על השידה הקטנה בחדר של הילד.
ויש לי לתת, יש לי, אבל למה שאני אתן ולא היא.
והמשפחה של החדשה, עולמות שונים ומשונים, אמריקאים ואנחנו צפרוקאים. אבל אני שם את המסכה של ה- 3-4 שעות ביקור וזה אחלה.
בתכלס, אני לא יודע מה ומי.
אני יודע שאני אוהב אותה וזהו.
כמה פעמים יוצא לך לאהוב. אבל אמיתי לאהוב.
ואני לא רוצה להרוס והיא בכלל לא חושבת על זה.
עוד לא התחיל משהו, מה קורה איתי.
נסענו השבוע לאוניברסיטה שלה, סטודנטית בבצלאל המהממת. תקשורת חזותית ולמחייתה היא כותבת.
לא תמות בירייה תגיד לי?
ואני יושב בקפיטריה, כולם צעירים, יפים, מהממים, עם השיח על הודו איפה היית ומה עשית.
ואני משקיף על המבטים של איזו צעירה שמאוהבת בבחור שקם לה פתאום ומדבר עם החברה שלה הבלונדינית ואיך היא מהופנטת אליו ואיך שהיא עפה עליו.
ואני זורק יציאה של ״פלרטטן הבחור…״
והיא עונה לי שזה הוא וזה הקסם שלו.
ואני קולט שעם כל ה- 20 שנה הבדל אני מדבר איתה באותה שפה.
מה, מאיפה אתה?
באתי להגשה של ורוניקה.
הופה. מה לך ולורוניקה?
חברים.
חברים חברים? או… חברים בכיף שלנו חברים?
ביחד כאילו.
ביחד או ביחד כאילו!? אני מכירה את הביחד הזה שלכם. גם לי היה בחור גדול ממני. נשוי. אבל בסוף אתם חוזרים אליה על ארבע.
אני לא נשוי אני גרוש.
גם גרוש. כמה אתם רציניים תגיד לי? הרי אחרי השחרור שלכם לעולם, אתם כמו שמפניה שניערו אותה בקיץ. טסים קדימה כובשים כל יעד שעוד לא קיים?!
אני לא כזה.
עזוב.
אני לא כזה.
עזוב אני אומרת לך.
אתה אפילו לא יודע כמה היה חסר לך בשביל להבין שאתה בשלב של להשלים פערים עצומים שעוד לא הכרת.
בזמן שהיית איפה שהיית קרו דברים.
אני לא חוקרת היסטוריה אבל אני אומרת לך קרו מלא דברים, בזמן שהיית בין העבודה למתח בבית לילדים לקריירה והמשפחה המורחבת. קרו.
אז מה את אומרת לי בעצם?
מה אני אומרת לך, שתעזוב אותה ותצא לדרך חדשה.
למה?
סתם צוחקת איתך, מה עפת!
רק תשים לב שהורוניקה הזאת שהתחלת לצאת איתה יש לה לב. שהיא בן אדם עם נשמה ורגשות וצרכים ורצונות וחלומות שאתה כבר הגשמת.
אתה תצטרך לרוץ איתה קדימה בכדי שהיא תשלים את הפער. וכל זה בשביל שאתה תרגיש שאתם מתחילים על קו ההתחלה הלבן הנקי והמאוזן של מרוץ החיים. תחשוב על זה, אני הולכת לגלגל משהו.
והיא עולה הורוניקה הזאת,
והיא מציגה את עבודת הגמר שלה שעליה דיברנו והתחבקנו והתנשקנו בלילות על הלילות על הלילות כשהיא הכינה אותה וראתה גם אותי ונתנה לי מקום.
והיא צוחקת, היא מאושרת על הביקורת והיא רוקדת את ההצלחה שלה ואני מסתכל עליה כמו אב גאה שרוצה להיות הסטודנט שמת לחלוק איתה שולחן באוניברסיטה.
ואני מבין שהעולם השתנה לי וכמה שהוא יפה וכמה שאני לא יודע מה לעשות והחיים ממשיכים.
ואני לא רוצה לעצור את מירוץ החיים המטורף שלנו ביחד ובאתי אליך שתעשה לי סדר בראש מול סוטול האהבה שמשתולל לי בכל הגוף החי שלי.
הגוף החי שקם לתחיה ומבקש לחיות ואני חי. אני חי, חי, חי כמו בשיר.
אל תהרוג אותי בתשובות שלך, תהייה עדין, תהייה יצירתי, תחשוב חי. כי אני חי.