כמה חכמה היא הייתה.

אתה יודע מה מצחיק?
המצחיק הוא שאתה מגיע לגיל שלי ואתה רואה אותם משתגעים ואתה יודע כבר מה יהיה.
הם יביאו את הילדים שלהם, הם יריבו לידך, הם ילכו כועסים והם יבואו בשבת לארוחת בוקר.
הם יעשו את הקטעים שלהם ואתה תביט מהצד.
הם ייסעו לחו״ל, הם יריבו שם, הם ישלימו בשדה תעופה.
הכל ידוע מראש.
והילדים שלהם, הם יישארו בשלהם.
עם הגן, עם מחנכת בית הספר, עם הקשיים של גיל ההתבגרות, עם השקר שהם יגלו, עם הצבא של הילד.
עם החתונות ואתה יודע שזה קיים ואתה יודע שהם יעברו. ואתה צוחק.
אתה צוחק שזה קורה אצל כולם כמו כולם.
הקטעים שאתה עומד מול המציאות ואתה רואה.
אתה רואה ואסור לך לגלות שאתה יודע.
אתה לא יכול להגיד להם שזה מה שיהיה מחר, אתה לא יכול, כמו לעמוד מול קשיי הגדילה שלהם והעבודות על העבודות שהם יעבדו והתקופות שהם יעברו בכדי לממן את האוניברסיטה של החיים שלהם.
ואתה תשב עם המיליונים שלכם ותתצפת ואתה צריך לתת להם להתמודד.
אתה צריך לתת להם לגדל שריון,
הם צריכים להיות מחושלים לעולם.
הם צריכים להיות חזקים.
חזקים כמו צמח שאסור להשקות הרבה.
סבא, איזו מילה זאת.
כמה מרגשים הנכדים האלה.
אתה הולך להביא אותם מהגן, אתה מאכיל אותם כמו ילד, הפנים שלך הופכות לחיבוק אדיר שפותח להם את העיניים לקטנים האלה. עם החיוך הכובש שלהם.
ואתה מתחיל לדבר כמוהם ויש להם את הסלנג שלהם, שרוף עליהם שרוף.
ואתה חוזר לגן המשחקים של גן רבקה, מול ההורים הצעירים, מול הסבתות שרצות אחרי הקטנים האלה בדשא. ואתה…
ואתה רואה את הילדה שלך,
הילדה שהחזיקה את כל הבית,
הילדה שהחליפה אותה,
איך היא עזרה לי לגדל את הילדים, בזמן שהייתי עסוק בעבודה ובהתמודדות שלי עם המכה.
הילדה שלי, בית שלם היא החזיקה.
גידלה את האחים שלה.
דאגה קודם כל להם.
היא חיתנה אותם,
היא לקחה אותם,
התחתנה עם הדפוק ההוא שעשה לה מה שעשה לה, אתה יודע נו.
והיא המשיכה עם החיוך לעולם, עם ההתקדמות שלה, עם הילדים שלה, עם המשכנתא, עם הלקוחות, עם הכל.
והבן עם המוסך הכושל, שרק אם היה סוגר אותו היה מרוויח יותר, כל נשימה שלו שם והוא נוחת יותר, אוכל בעסק, ישן בעסק, הכל בעסק, אין לו כלום, לא חבר, לא חברה, כלום. רק אישה מסכנה שמחכה שהוא כבר יחזור. עם הקטן שלהם ועם העסק המתרסק.
והבן שעזב למקסיקו, הוא עם השטויות שלו, והילדים שמחפשים אותו, כמה נסעתי אליו, דיבורים מפה עד שם. תחזור ואין. והחברות שלו, בוא תראה אותן, מה אתה מצפה. הוא בעולם שלו והוא עף, מה אני אגיד לו.
גם נחמד לטוס מדי פעם, לראות עולם בגללו.
כן, מה אני אעשה לו.
ואני אוהב אותם והיא לא שם, לא רואה את היצירה שלנו.
היא כבר לא שם, היא לא רואה אותם. היא בעולם שלה. היא לא רואה.
איזו אישה הייתה לי, איזו אישה.
עם כל זה שהיינו כל כך עסוקים בגידול הילדים והפרנסה וההתקדמות והאחריות והלחץ, הרגעים שלנו היו משהו מיוחד. משהו מיוחד מאוד.
בירידה שלי לאוטו ראיתי את השקית שלי, שקית הזיכרונות שלי, עם הברכות שלה ליום ההולדת, אתה יודע.
עם הדברים הקטנים, איזה כתב היה לה, ה- ע׳ שלה זו ה- ע׳ שלה, עגולה כזאת ובאיזו עדינות היא כותבת.
אישה אתה יודע, אישה עם לב, אישה נשמה.
בכסף קניתי דירות שיהיה לילדים.
זה הייתי חייב לה.
קניתי כדי שקודם כל אקיים את ההבטחה שלנו לשמור עליהם. שיהיה להם עתיד ושזה שלנו וגם אם היא לא פה, זה היא קנתה להם. היא.
בצוואה רשמנו שנעביר להם את הנכסים אחרי לכתי.
אין עוד הרבה עד 120, אתה יודע.
אצלנו הזמן כבר נספר לאחור, כמה נשאר לנו, כמה. אנחנו בדרך לקבר. כמה נשאר.
כל יום אני אומר תודה.
כל יום שקמתי, שהתעוררתי לעולם הזה, אני אומר תודה.
מה נשאר לנו בחייאת.
בגיל שלי אני חושב שאני צריך להתחיל להגיד להם כמה אני יודע. כמה אני יודע יותר טוב מהם.
לתת להם להרוס את עצמם, ומה אחרי, כשאני אלך ושהם יהיו בני 60 אז הם יתחילו לחיות, אז הם יקבלו את הנחת שלהם, אז הם יקבלו את השקט שלהם. את המיליונים שצברנו להם. מה זה שווה תגיד לי, מה זה שווה שהם נשחקים לי מול העיניים שאני הפכתי לאבא ואמא של הנכדים שלי וההורים שלהם לא זוכים לראות את מה שאני רואה.
עד מתי תגיד לי, עד מתי? עד שאני אמות?
מול השקט לנשמה שלי עומדת המילה שלנו,
ההחלטה שלנו,
המילה שחתמנו עליה בצוואה ביחד,
״אחרי לכתי״!
המילה שעוצרת אותי מלתת להם שקט בעודי בחיים ואולי לנוח קצת איתם, לשבת איתם בים.
לראות אותם לידי ולא בקבוצה הווטצאפ המשפחתית שלפעמים בא לי אפילו לרגע להיות אייפון רק בכדי להיכנס לתמונה ולחבק אותם.
מול המילה שלנו, המילה שעליה חתמנו.
המילה שאין את מי לשאול אם זה הזמן לתת ועל מה היא חשבה ואתה לא יודע אם זה נכון ואתה מכיר אותה ואני מבקש ממנה תני לי מהחכמה שלך.
כמה חכמה הייתה,
כמה חכמה ואין את מי לשאול.
אין את מי לשאול, אפילו לא אותך.