אנרגיית החג שלא עושה לי שקט.

הערב חג הזה שלא נותן לי שקט,
ערב אחד של כמה שעות וכמה כמה כמה שאלות.
והיא מנסה להתאפק, אני יודע.
המרדף אחרי היומן,
מתי נופל המוקש וכמה אתה ממתין לשיחה הזאת.
ולא שאני לא אוהב אותם, אוהב, אבל בחג לחוץ לי להיות איתם ולא איתה.
אני נכנס לזה, כמו ההגנה של מכבי תל אביב בזמנים הטובים. ולא שאני לא מוכן ללכת, אני מוכן. גם היא. אבל העמידה שלי מולם מלחיצה אותי.
ואני?! מי אני מולם.
מכיר את השיר?
מי אני מולם.
ואני לא יכול לראות אותם.
וזה לא כוחות. ואין לי כח. אין לי.
תמיד העדפתי בחגים לטוס מפה, אני והיא והעולם.
כמה שאני רוצה אותה איתי, ככה היא רוצה אותם.
ובנינו אני מכיר את המשחק של מרחיקו מקרבו.
מכיר ויודע.
אבל איתה, איתה אני לא יודע לשחק את זה.
השבוע זה קרה!
״אנחנו הולכים להורים שלי?״
המשפט שמשתק אותי!
ואני אומר לה כן,
אני אומר לה כן,
אני אומר לה כן, כי חשוב לי להעביר את היום עם כל הפגישות שלי והעסקים והפועלים והאנשים.
וזה לא עוזב אותי.
ואני חוזר הביתה עם חצי פרצוף חמוץ ואין מתוק.
ואני לא יודע באמת להסביר מה שאני מרגיש.
ואני יודע שאם תסביר היא לא תבין ואתה תתבאס ואני סופר את השעות לפני האירוע לב שלי.
ואתה מתכונן.
והיא קונה בגדים לחג.
והיא צובעת את הבית.
ואתה מרגיש שעוד רגע זה קורה.
ואתה רואה את הבית משתנה ואותה זורחת ואתה לא, אתה לא.
אתה לא רוצה שזה יקרה.
הארוחת חג הזאת,
הכמה שעות האלה והביתה,
עושות אותי חולה.
ארוחה שמוציאה לי את הנשמה.
וזה מגיע! היא מתחילה!!!
״אז אנחנו הולכים להורים שלי נכון״?!
וזה יוצא.
אולי ניסע לים המלח?
מה עם אמסטרדם?
מה עם מרוקו?
שמעתי שזה חלום שם.
יש טיסות, יש טיול מאורגן אליפות.
את באה איתי???
היא לא עונה!!
ואני מדמיין את הפנים שלה שהופכים חג, חג הפרצופים.
הכמה שעות האלה של הארוחת חג.
והתשובה שלה בצורת שתיקות.
והיא בשלה.
היא לא מוותרת!
הלחץ של המשפחה שלה גובר והם רוצים תשובות.
ואתה הבטחת.
והיא מולם.
ואתה כבר יודע מה יקרה. ואתה הולך. עם הברקסים של החיים שלך! אנחנו מגיעים ונכנסים והבית לבוש לבן, אף אחד עוד לא בא.
והספה קוראת לי והם מתחילים להגיע, עם הבדיחות הלא מצחיקות שלהם, ועם הבוחטת ילדים שלהם והצעקות והסבא שעוקץ את הסבתא שקורסת לתוך הבישולים שלנו. ממוטטת!!!
והיא רואה אותי.
ומהלחץ שלה היא איתי ואיתם ואיתי והיא עם הגשת האוכל לשולחן והיא מנהלת את האירוע ולא בא לי כלום ובטח שלא אותם ונמאס לי להגיד שהמרק עוף טעים והשיחות הלא מעניינות עם האנשים בצורת ״משפחה״ האנשים המיואשים מהריב שהתרחש ממש לפני כמה דקות ברכב את העדים יכולנו לשמוע מהחניה.
ואנחנו נדבר על שיחות לא מעניינות.
והסוף עוד רגע יגיע.
ואנחנו נחזור הביתה, אני אסדיר נשימה.
והיא תצא מהאוטו ותעמוד על פודיום הניצחון.
ולי ולה תהא תחושת הקלה. השתחררנו מזה!
וביום למחר היא תרצה לחזור שוב לזירת האירוע.
לראות אותם.
ואני רוצה אותה ואותי ואותה והיא אותם.
יהיה על זה ריב, אבא שלה יגיע אלינו הביתה.
הוא יסביר כמה שצריך לזרום.
החג יהפוך אב.
ויגיע האיום! אני רוצה להתגרש!! ואני אתחיל לרצות!!!
ולא בא לי, לא בא לי יותר.
אני רוצה להגיד לא ולהישאר בחיים ויגידו מה שיגידו.
כמה שהייתי מרצה.
מי שאתה רואה זה בכלל לא אני.
כל השמחת חיים שלי, האיש שאני מכיר, מת.
האיש המת רוצה לחזור לתחייה.
החיים שלי הם אחרים.
אני אוהב את השקט שלי.
אני אוהב את האינטימיות שלי.
אני אוהב את היכולת לעשות מה שבא לי, איתה ועם הסרט הזה של החיים וזהו!
אני במאי ומפיק ואני מחפש במה להציג את ההצגה האמיתית של החיים שלי.
וגם לה מגיע! באמת!!
עצרנו אתמול בפלאפל שושנה אתה מכיר ואמרתי לה.
מי סיבב לך את הראש?
מאיפה זה בא לך?
זה התפקיד שלי להגיד לא?
מה זה אני רוצה להיפרד?!
אנחנו לא מוותרים על זה.
זוגיות זו עבודה.
אתה לא יכול פתאום לקום וללכת.
ואני מסביר לה.
אני מסביר לה, אנחנו לא מתאימים ואנחנו שמן ומים ואין בנינו כלום וחלאס.
והיא בשלה.
ההורים שלה כבר היו אצלי ודיברנו והסברתי והם לא מבינים, הם חושבים שהבדיחות שלהם זו התרופה להעברת ״רוע הגזרה״.
אני יודע מה טוב לי ומה טוב לה ולא שלא ידעתי את זה בהתחלה, כבר בהתחלה יכולתי לזהות.
אבל זה התאים לי ובתחרות החתונות במשפחה שלי אני ניצחתי, התחתנתי לפי הסדר ולא השארתי להורים שלי רגע של תחושת אכזבה.
עמדתי ביעד.
התחתנתי אמא.
התחתנתי אבא.
אני נורמאלי. אני עובד, קם, נשוי.
מה שרציתם עשיתי! לאן ששאפתם הגעתי!
אבל אני לא יכול יותר.
הטייטל גרוש לא מפחיד אותי.
אני יודע שזה הדבר הכי נכון לי ולנו.
ואני יודע שיהיה להם קשה,
אבל אני החלטתי לראות את עצמי.
כי אני אני אני הכי חשוב. אני חשוב לי.
ולא בקטע אגואיסטי.
הפוך.
בקטע הכי מתחשב בעולם.
אני רוצה לבחור כל יום מחדש את האישה שאיתי.
את האנשים שלי.
את החברות שלי.
את החברים שלי.
זה עולם קסום פה כאן ועכשיו שאתה יכול לבחור.
לבחור להיות ולא לרצות.
אני הולך על זה על 200!!
יש לנו דרך ביחד אני יודע.
נעים מאוד, אני אוהב לדבר, אני שמח שאתה קשוב לי.
במפת הוויז שנצייר ביחד, המפה לאיך אני מגיע ליעד אני רוצה שתרשום את המשימה מספר 1! תמיד להזכיר לי.
להזכיר לי שאני רוצה להיות אני.
תחזק אותי כשאפול.
תזכיר לי שלהיות אני!! זה הדבר הכי היפה, הכי טוב, הכי קסום והכי אני שיש ביותר בעולם.
שלהגיד לא! זה בסדר.
שלהפיק ולביים את החיים שלי כמו שאני רוצה זה הכי בסדר בעולם.
שיש לי את היכולות להיות אני.
שלהיות עם עצמי זה דבר נפלא.
שאני אני אני אני ועוד קצת אני.
ומי שלא טוב לה יום טוב לה.
אני כולי אושר. אני בדרך אל האושר. אני האושר. אני.
חג חירות שמח אח שלי🥂