צר לי עליך אחי

מאסטרו. תתחיל להקליד.

תכתוב פרוטוקול.

הזכויות שלי.

עוד דבר שלמדתי בבית סוהר.

אני יודע כבודכם. כמו שהעו״ד שלי קורא לכם.

אני יודע שאולי הסיפור שלי. החיים שלי. כבר לא מעניינים אתכם.

אני יודע.

איך אמרתם לי. תשחרר. תכוון בוויז ליעד הבא.

קל להגיד.

קל להגיד בזמן שחיים שלמים. בזמן שהמשפחה שלי מתפרקת.

רציתי להגיד לכם.

אתה רושם מאסטרו?

אז תרשום!

רציתי להגיד לכם שאני גאה בעצמי.

אני גאה שעשיתי הכל בשביל להציל את המשפחה שלי.

הטלתם עליי סנקציות.

שלחתם אותי לכלא.

נתתם לה לקרוא לי שקרן.

צחקתם לפעמים מהדיבור שלי.

זה הדיבור שלי. מה אני אעשה.

רציתי להגיד לכם שאני מוחל לכם ולה ולי.

אני מוחל ומשחרר.

לכם, על שלא אמנתם לי. שראיתי בי אדם אחר. שאנושיות! מכם! לא ראיתי. על זה אני מוחל.

ולה על השקר שהיה בתוכה.

השקר לטובת הקופון.

על שלא ריחמה והשתמשה בילדים נגדי.

על שפצעה את נפשם הרכה

כמו שאתם כותבים בהחלטות שלכם.

נפשם הרכה.

ולי.

לי אני מוחל על כל הפעמים שויתרתי על עצמי.

על כל האשמה ששמתי בחוץ ולא בי.

ובעיקר על הכעס שגדל בתוכי.

וחשוב לי להגיד

שאם נפגעתי במשהו קרוב במקום לאהוב.

ומנעתי שמחה והוספתי מכאוב.

אני מבקש סליחה.

ואם יש אהבה מסביבי

ואם יש אהבה באמת אהבה

שתבוא ותיקח גם אותי.

כי לא ראיתי אותי בעיניים טובות

אבל ברגע אמיתי של שמחה

אני מבקש סליחה.

אתה זוכר את זה אח שלי.

שבאת להעיד שאני זה אני.

אתה זוכר? אחי!

לפעמים במוצ״ש זה עולה לי.

אני עצוב לרגע, על אמת.

אבל אז נותן מבט לאישה שאיתי

לשמחה שיש בתוכי.

ואומר לי, לעצמי, סליחה.