בחרתי בעצמי אני גיבורה.

חודש וחצי לאחר החתונה ראיתי אותו מתכתב עם האקסית שלו. הוא כתב לה שהוא מתגעגע אליה.
אחרי שנה הוא הלך אליה לעבודה, סתם כי היה במקרה שם והוא רצה לקנות לי פרחים לשבת. אחרי שנתיים ישבנו, שתינו, השתכרנו והיא שלחה לו תמונה חושפנית. אני ראיתי. אבל הייתי בשוק מכל הסיטואציה, לא יודעת למה, המשכתי אתו.
אני מתל-אביב במקור הוא מהדרום, לאחר שנה הוא החליט שעוברים לדרום. כמו עלה נידף ברוח, הסכמתי. ושלא תחשוב שאני….. אני סמנכ"לית כספים בחברת *********, ״חזקה״ כאילו.
בתקופה שלפני המעבר הוא התחיל להתכתב עם ההיא והסביר שהוא ממש רוצה להתגרש, הוא לא שיתף אותי. אמרתי לעצמי מה קורה פה, הוא רוצה להתגרש, העיקר לוקח אותי למקום שאני לא מכירה.
שבוע לאחר שעברנו לבאר שבע הוא אמר שהוא יוצא עם חבר לנקות קצת את הראש, אני נרדמתי עם הילד בבית. בסביבות 5 בבוקר הילד בכה אז התעוררתי והוא לא היה בבית. התקשרתי – הוא לא ענה. אין קול ואין עונה. חשבתי שקרה משהו אז פניתי למשטרה – להם הוא ענה, עליי הוא צעק שאני היסטרית.
לקחתי את הילד לגן, נסעתי לעבודה וחזרתי הביתה. אני לא ממש יודעת מה עבר עליי באותו היום, אבל היום עבר עליי.
כשהגעתי הביתה הוא ישב בספה, התפללתי שהוא לא יפנה אליי ושאני ירדם כבר. אבל זה לא קרה, הוא ביקש לשבת לדבר, הוא סיפר שאתמול הוא שכב עם האקסית שלו. התפלאתי, ממש, הרי בלילות האחרונים זה הוא שהיה עם הכאבי ראש. אבל שתקתי, שתקתי כמו כלום ושום דבר. וזה הגיע, הוא ביקש שנתגרש בשלום, את עם הילד, אני יעזוב כך הוא אמר, אבל אני, אני לא יכולתי לשאת את זה, איך אני יגיד בעבודה, המשפחה שלי כל כך אוהבים את הבן זונה הזה, איך.
אז הצעתי שנלך לייעוץ זוגי. שיא ההשפלה, שיא הבושה. הרגשתי חשופה ומדממת והוא רק מכה בי במילותיו הקשות. כן, רציתי שהפגישה עצמה תגמר, אבל לא סדרת הפגישות, כי מה יהיה אחרי.
התקופה בבאר שבע הלכה ונהייתה הרבה יותר קשה. הוא החליט שהוא לא רוצה לבוא כל יום הביתה ושהוא ישן אצל חברים כל פעם, ידעתי שהוא ילך אליה, אבל שתקתי.
ההורים שלי, שהתחילו לראות שינוי אצלי, שאלו אותי מה קרה, צעקתי עליהם ואמרתי שיפסקו לחפור ושיחזרו למערות, פרימיטיביים שכמוהם. צעקתי, ניתקתי ובכתי. קצת לפני סוכות, הבן היה חולה מאוד עם חום גבוה. לו זה ממש לא הפריע לצאת לבלות כהרגלו. ביקשתי מאמא שלי שתבוא אליי כדי לעזור לי, היא הגיעה, אמא זו אמא לא יעזור. התחלתי לחפש אותו בכל מקום אפשרי באזור, לא מצאתי והעזתי להתקשר אליו. הוא לא ענה. חזרתי הביתה ובדרך נכנסתי לסופר 24/7 השכונתית שאני מכירה ושאלתי את הבחור עם הוא ראה את האחד שלי, כי הוא פשוט לא עונה לי. מבויש וחפוי ראש הוא ענה לי שראה אותו עם איזה בלונדה, קונה בקבוק יין ויוצא. ידעתי שזאת היא וזה הוא. עניתי תודה וצחקתי חחח זאת בת דודה שלי. איזה מצחיק אתה. הוא לא צחק.
עליתי הביתה, שחררתי את אמא לאבא. ישבתי והבנתי שאני בבעיה. לצערי, לא נשארו לי חברות, הייתי כל כך עסוקה בו. אז גם לשתף לא היה לי את מי, גם את החבר'ה בעבודה לא שיתפתי. לא רציתי לפגוע בעצמי תדמיתית. אז החלטתי ללכת לפסיכולוגית. הכרתי מישהי מדהימה שהצליחה לשקף לי את המציאות המעוותת שבה אני חיה. היא הצליחה להחזיר אותי לעצמי. בכל התקופות האלה, הדבר האחרון שחשבתי עליו, זה על עצמי. רק עליו. תוך כדאי טיפול, התחלתי להבין שהזנחתי את עצמי לחלוטין, שכל החיים שלי הם הרס עצמי אחד גדול, שאני חייבת לשקם את עצמי. התחלתי לצאת לבלות, אמא שלי גיבתה אותי לחלוטין, הסכמתי סוף סוף לשתות איזה כוס יין ולהשתחרר. הסכמתי להרגיש את עצמי ולתת לעצמי את הזכות להנות. אחרי תקופה של כחודש ימים. תקופה נפלאה, הוא הגיע הביתה. שוב, נשבעת לך, התפללתי שהוא לא יפנה אליי שאני יזרוק את אמירת הלילה טוב מהחדר בחושך וגם אם אני לא ירדם, אני יסגור את העיניים כל כך חזק שהוא לא יצליח לפתוח. אבל לצערי זה לא קרה. את מתרחקת ממני. אני מרגיש שמשהו עובר עליך. בוקר טוב קולומבו אמרתי לו. הסתכלתי רגע לאחור לראות שזאת אני. כן זאת הייתי אני. "את מתרחקת ממני…" איפה היית במהלך החיים שלנו יחד, אפשר לדעת. מהיום הראשון לא הרגשתי שאתה איתי. התחלתי לעוף על עצמי. אני מאושרת. יש לי חברות סוף סוף. אני לא רוצה לראות אותך יותר. נקודה. איך אמרת, לסיים יפה. אז לא אכפת לי איך זה יסתיים, רק שיסתיים ויפה שעה אחת קודם. הלכתי לישון כמו גיבורה. מה זה כיף פתאום. התרגשתי. וזהו קיבלתי את הטלפון שלך מחברה בעבודה ואני רוצה לדעת איך מתקדמים.