לא. לא הכרתי מישהי אחרת ולא באתי לעשות הסכם ממון. באתי לשבת רגע אצלך ולהגיד לך שצדקת.
אתה זוכר אותי. הייתי אצלך לפני כמה שנים, רגע אחרי שהשתחררתי משירות הקבע בצה״ל, עם בוכטה, פנסיה וירושה טובה שקיבלתי. הרגע שהכניס אותי לסחרחורת.
פתאום נזכרתי, שכל החבר'ה שלי בילו, היו עם נשים אחרות ורק אני…. קרעתי את התחת. אני זה שהייתי עם אותה אחת ועשיתי ילדים. נמאס לי. החלטתי שאני הולך לגוון את החיים שלי. שמגיע לי לחיות. שעבדתי הכי קשה מכולם, שאף אחד לא ראה ולא רואה אותי ממטר. שאני זה ששכבתי במארבים. לבד. בגשם. בכפור. שמגיע לי.
אז התחלתי לצאת לבד. התחלתי לעשן מריחואנה. הכרתי בחורות. מסיבות. השתוללתי. נהנתי. נהנתי כל כך. עד שהגיעה השחרחורת הזאת. בחורה צעירה בת 26. סיפרתי לך עליה, אתה יודע. אחת שיודעת לקרוע את החיים. כמו שרק היא יודעת לקרוע אותם. נסחפתי. השתוללתי איתה.
נסענו לחו"ל, קרענו ת'חיים, התפנקנו.
אשתי, הילדים, בכלל לא הבינו מה עובד עליי, הם היו רגילים לחיות בלעדיי. לא צבא, משימה. לא משימה, סיפורים. חייתי לבד.
השחרחורת לעומת זאת, לא קיבלה את זה. היא דרשה את נוכחותי. הרגשתי שאני חייב לתת לה את זה, בטח למי שעושה לי ת'חיים כל כך טובים. אז באתי אליך, סיפרתי לך את אותו הסיפור בדיוק.
לא עצבני, לא נסער, לא כמו שאני עכשיו. הייתי מואר, ראיתי את האושר, את החיים בגוון ורוד.
אני זוכר שאמרת לי, אחי, תשמע מה אני אומר לך, תחזור הביתה. עזווווווב אותך. תחזור לאישה שלך, לילדים שלך, המשפחה שלך זה הדבר החשוב ביותר. תאמין לי.
אתה תמיד תרצה להיות שם.
אתה תמיד תרצה לחזור לשם.
אז מה, השתוללת.
אז מה, יש לך כסף.
אז מה. אל תוותר. תחזור הביתה.
במשך שלושה חודשים, הייתי בא אליך, היית מסביר לי, הייתי משתכנע שאני מטומטם ושאני צריך לחזור הביתה.
אבל הייתי חוזר אליך.
תמיד עם אותו מבט, תמיד עם אותה בקשה.
עד שיום אחד הייתי נחרץ.
הסברתי לך שאם זה לא אתה אני פונה למשהו אחר. ישבנו לשיחה אל תוך הלילה, ביקשת שנפגש שוב למחרת בבוקר ונקבל החלטה. הסכמתי.
הלכתי לישון, חצי שינה. התרגשתי כמו היום שאתה הולך לקבל רכב חדש מהחברה.
הגעתי אליך למשרד בדיוק בשעה שקבענו. חתמתי על כל מסמך שביקשת סיפרתי לך את הסיפורים. כתבת מה שכתבת. עשית את מה שעשית ואחרי חצי שנה נפרדנו. נפרדתי ממנה, מהילדים וממך.
וחזרתי לשחרחורת, השיגועים והחיים הטובים. אחרי שנתיים בערך, היא נפרדה ממני, מצאה לה איזה צעיר, סטודנט, בלי שקל על התחת. אבל זה מה שהיא רצתה. אני המשכתי עם חיי ההוללות. זה כבר לא היה זה. הרגשתי הזקן שלא קשור לאווירה ואפילו מעכיר אותה. הרגשתי שאני מתגעגע הביתה. בשיחות עם הילדים, הבנתי שיש לה משהו. בחור נחמד, שיפוצניק, איש עבודה. למרות זאת באיזה לילה. הגעגוע השתלט עליי אז נסעתי לשם. נסעתי הביתה. אני זוכר את הדרך, זוכר כל רמזור שראיתי וכמה דקות שהייתי באותה צומת, אני זוכר. אפילו את החיוכים, הפרצופים וסוגי הרכבים שעמדו לידי ברמזור.
בסביבות 22:00 הגעתי הביתה. הבית שהיא קנתה ממני בנזיד עדשים, אבל לא היה אכפת לי. הגעתי לדלת ואני שומע את הילדים שלי מתגלגלים מצחוק מהבדיחות של השיפוצניק. קינאתי בטירוף, כאב לי.
עוד לא הספקתי לדפוק בדלת, היא יוצאת עם הסל כביסה. מוארת. היית צריך לראות אותה. מוארת כמו ירח מלא בשעת לילה מאוחרת.
הכל בסדר, היא שואלת אותי.
כן, בסדר הייתי פה באזור רציתי לבוא להגיד שלום. הילדים יצאו, דיברנו איזה שעה, אני לא זוכר על מה.
כל הזמן הזה חיפשתי להגיע למצב שבו נשאר אני והיא לבד. להגיד לה שאני מצטער ושאני רוצה לחזור הביתה. בשלב מסויים לקחתי את המפתחות של האוטו, אמרתי שאני חייב לזוז והתחלתי ללכת.
טוב שבאת לבקר היא אמרה לי.
פניתי אליה.
אשתי אני טעיתי. אני רוצה לחזור הביתה.
היא נבהלה.
אני רוצה לחזור הביתה.
אנחנו התגרשנו, אני במקום אחר. טוב לי.
אני לא רוצה לחזור.
אני בוכה אחי, אני בוכה ומסביר לה שטעיתי.
אבל היא בשלה. בסוף הלכתי.
אבל אחרי שלושה ימים חזרתי שוב.
הביקור הזה כבר לא היה כזה נחמד. גם קצת צעקתי. היא הזמינה משטרה. צווי הרחקה. התביישתי להגיד לך. לקחתי את עו"ד **** הוא בעצמו לא ידע מה לעשות איתי. עוד צו הרחקה ועוד הפרה. עוד פעם משטרה ושוב אותו סרט. לא הייתי יכול להירדם בלילה. הייתי מגיע לראות את החלון של המטבח שפונה לכביש, לראות את האדים של הבישול שלה. זה היה מרגיע אותי. אתה צדקת.
שלחו לנו הודעה