בהתאם לסעיף 2 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959 הקובע, כי "אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו." חייב האיש במזונות אישתו עד לקבלת הגט אלא אם נשללה ממנה זכות זו.
הסמכות לקבוע את גובה מזונותיה של האישה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני, והאישה רשאית להחליט כרצונה לאיזו ערכאה לפנות בתביעת מזונותיה .
מזונות אישה ייקבעו על-פי רמת החיים לה הורגלה לחיות עם בעלה, בניכוי "מעשה ידיה" ומדובר בהשתכרותה של האישה השייכת לבעל, כפי שנפסק להלכה – כשם שהאישה זכאית למזונות מן הבעל כך הבעל זכאי ל"מעשה ידיה" (השתכרותה) של האישה, אזי, הכנסתה של האישה. כאמור, מזונותיה יקבעו בקיזוז הכנסתה .
יחד עם זאת, יבחן ויקבע מה רמת החיים לה הורגלה האישה באותה תקופה בה חיה עם בעלה, שכן האישה "עולה עמו ואינה יורדת".
לכן במקרה בו התעשר הבעל בזמן הנישואין זכאית האישה להינות משיפור מצבו הכלכלי לטובתה, אך במקרה בו רמת חיי הבעל עולה, לאחר הפרידה, האישה לא תהא זכאית להגדלת מזונותיה ולהסתמך על הכלל "עולה עמו ואינה יורדת .
יחד עם זאת ולצד זכויותיה של האישה לקבל מזונותיה עומדים חובות, כאשר אי קיום חובות אלה שוללות מן האישה את זכותה לקבל מזונות מן הבעל, חובותיה של האישה הינם כדלקמן : לקיים חיי אישות עם בעלה שאם לא כן תחשב כמורדת ותישלל ממנה הזכות לקבלת מזונותיה וכתובתה.
ע"פ ההלכה הפסוקה, ישנם 2 סוגי מרידה – האחד – אישה המסרבת לחיות עם בעלה מבלי סיבה היכולה להצדיק את סירובה לחיי אישות ( מורדת מסוג "בעינא ליה ומצערנא ליה" ). השני – אישה הטוענת כי אינה יכולה לקיים חיי אישות מחמת טעמים שהיא מוכיחה ( מורדת מסוג "מאיס עלי" ) .
יודגש, כי במרידה מסוג "בעינא ליה ומצערנא ליה" גוררת אחריה את הסנקציה של אובדן הזכות לקבל מזונותיה . ובמרידה מסוג "מאיס עלי" אשר הינה סובייקטיבית ואין רצון לאישה לפגוע בבעלה אלה היא אינה שולטת בתחושתה. במקרה זה חובת ההוכחה הינה על הבעל וכל עוד לא הוכיח כי אינה יכולה לקיים עמו חיי אישות מפני שליבה ועיניה כלפי אדם אחר, אין שוללים ממנה את מזונותיה .
כמו כן, ישנם עילות נוספות השוללות זכאות למזונות כגון: בגידה – זנתה תחת בעלה, עזיבת הבית, ויתור על מזונות, סירוב לקבל גט, סירוב לשוב לחיי שלום-בית וכו' .
שלחו לנו הודעה