הסדר רכוש

המחלוקת המרכזית בהליך הגירושין נסובה בעיקרה על עניין הרכוש. התא המשפחתי מהווה, לרוב, יחידה כלכלית נכבדה, כאשר במקרים רבים כוללת יחידה זו דירת מגורים, רכב, חסכונות ולעתים נכסים עסקיים, נכסי מקרקעין וממון רב.
ההלכות הקיימות בבתי המשפט האזרחיים בתחום הרכוש המשותף וחלוקתו מתייחסות ומובדלות בשני מועדים מרכזיים :
• זוגות שנישאו עד שנת 1974 – חלה עליהם הלכת השיתוף .
הלכת השיתוף קובעת כי כל הרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים הינו משותף לשני בני הזוג, אל אם הוכחה כוונה להפרדה בנכסים.
• זוגות שנישאו לאחר שנת 1974 – חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג.
הוראות חוק יחסי ממון הקובע, כי כל הרכוש שנצבר במהלך הנישואין הינו משותף, אלא אם קיים הסכם ממון הקובע אחרת.
ענייני רכוש וחלוקתו הנדונים בבתי הדין הרבניים, נדונים על-פי כללי המשפט העברי, השונים בתכלית השינוי מאלה הנהוגים בבתי המשפט האזרחיים.
העיקרון המנחה את בתי הדין הרבניים הוא עקרון הבעלות, הנבחן על-פי הרישום החוקי.
אולם בית המשפט העליון, ביושבו כבית משפט לצדק, שינה מצב זה, ופסק, כי אף בתי הדין הרבניים מחויבים לדון בענייני הרכוש וחלוקתו, על פי עקרונות המשפט האזרחי.
לפיכך, תביעת רכוש שתוגש לבית הדין הרבני, אמורה לידון על-פי אותם עקרונות המצויים במשפט האזרחי.